אדם הרחוק ממצוות התורה תוהה לעתים: האם באמת האוכל הכשר הוא בדיוק מה שחשוב כדי להיות אדם?! כדי לבנות אישיות אנושית?! האם אין דרישה זו כולאת את רוחו של האדם, ומשעבדת אותה למה שמתבשל בסיר?! על פניו נראה כי מכובד יותר לדת שתעסוק בדברים נשגבים, במחשבות פילוסופיות נעלות המרוממות את רוחו של האדם, ולא במה שמתרחש בצלחת.
_x000D_
כדי להשיב על שאלות עקרוניות אלו, נסב תחילה את תשומת הלב לנקודה מעניינת. בכל פעם, שהתורה מזכירה את נושא הכשרות, היא מוסיפה מילים על "קדושה" ועל "התעלות". היא רומזת שקיים קשר ישיר בין הנכנס לפינו לבין הרמה הרוחנית שלנו, או במילים אחרות: לקדושה שלנו.
_x000D_
רעיונות יש לו, לאדם, בשפע. תיאוריות, פראזות על צדק, אידיאלים וערכים ממלאים את רוחו בכמויות גדולות, אולם גופו ותחושותיו אינם משתפים פעולה. הם נשמעים לחוקים אחרים, לחוקי הגוף. על כן, אבד לו האימון ברעיונות הנשגבים, והוא חש כלפיהם צינה. הוא אמנם יודע ש"מותר האדם מן הבהמה", אולם בשעת הזלילה דומה הוא לה בכל. התהליכים הגופניים בהיותם חושניים ומוחשיים, קובעים את מהות אישיותו יותר מאשר רעיון רוחני.
_x000D_
מיד לאחר שהתורה מסווגת את בעלי החיים, הטמאים והטהורים, היא מסכמת את הנושא בפסוק הבא (ויקרא י"א, מ"ה): "כי אני ה` המעלה אתכם מארץ מצרים, להיות לכם לאלקים, והייתם קדושים, כי קדוש אני". התעלות היא סימן ההיכר של מצוה זו. לנכנס לפינו קיימת השפעה על אישיותנו.
_x000D_
כאשר בתיה בת פרעה מצאה את תיבתו של משה על שפת היאור, היא ניסתה למצוא לילד מינקת מצרית, אך התינוק סירב לינוק, עד שהובאה לו מינקת יהודיה: "ותאמר אחותו אל בת פרעה, האלך וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות, ותיניק לך את הילד? ותאמר לה בת פרעה: לכי. ותלך העלמה ותקרא את אם הילד" (שמות ב`, ז`).
_x000D_
חכמינו הסבירו שניתנה למשה הקטן בינה שלא לינוק מאשה מצרית, כי לא יתכן שמי שעתיד לדבר פה אל פה עם הקב"ה, יהיה ניזון מחלבה של אשה שהתפטמה במאכלים אסורים (סוטה י"ב, ב`). טומאת מאכלים אלו עוברת ישירות לגופו של היונק, ואוכל זה מוליד בקרבו טבע שלילי, שיפריע לו בעתיד בעבודתו הרוחנית הגבוהה.
_x000D_
את ממדי הנזק שגורם לעצמו האוכל מאכלים אסורים לומדים מהפסוק: "ולא תטמאו בהם, ונטמתם בם" (ויקרא י"א, מ"ג). חז"ל מדייקים מהמילה `ונטמתם` המופיעה ללא האות א` שהעבירה מטמטמת את לבו של אדם. מאכל אסור גורם לאטימות חושים, חוסם את הבנת ערכי הקדושה ומנתק את האדם מקשר ישיר לתורה וליראה.
_x000D_
המאכל שאדם אוכל נספג בדמו והופך לחלק ממנו, מזין את מוחו והופך לתוצר הרוחני שלו.
_x000D_
מי שמזין את עצמו במאכלים המותרים על פי ההלכה, יהיו גם התוצר שלו מזוכך ומעודן. כשרונות שכלו יהיו זכים וחדים, וכפי שכינו זאת גדולי חוקרי האומות: הגניוס היהודי.
_x000D_
גם תוצרי הלב, אלו מידות הנפש, משופעים בביישנות, ברחמנות ובגמילות חסדים – הן מידות הדגל של עם ישראל.
_x000D_
למעשה, כל עבירה יוצרת מסך המבדיל בין האדם לבין הקב"ה, אך כאשר החומר האסור נכנס לגופו של אדם, מתמזג בדמו והופך לחלק בלתי נפרד מהוויתו, קהות החושים גדולה יותר.
_x000D_
התורה חפצה להרחיק את האדם מכל מזון העלול להשפיע השפעה שלילית על דמותו המוסרית והרוחנית. לכן, החיות המותרות באכילה הן חיות הבית המתורבתות, אשר מזונן צמחי בלבד, אינן מגלות עצמאות יתר ונוחות לקבל את עולו של האדם. לעומת זאת, האסורות באכילה הן חיות טורפות האוכלות בשר או שרצים ורמשים, מפגינות עצמאות פראית ומתחמקות מכל עול ושלטון.
_x000D_
כלום מקרה הוא שאין היהודים, כציבור, מגלים נטיות אכזריות? כלום מקרה הוא שאלפי שנות גלות, מצוקה וסבל לא השחיתו אופי זה? האם אין פלא בעובדה, שגם בתנאי לחץ קשים תססו חיי חברה עֵרים בקהילות ישראל, פעלו אגודות לעזרה הדדית ופרחה היצירה הרוחנית מתוך אהבת האדם וכבודו ומתוך אהבת אלוקים ועבודתו? כיצד זה שתסמונת `הארלם` השחורה, סמל האכזריות, הרצח והביזה, פסחה על קהילות ישראל הפזורות בגולה?
_x000D_
הרחמנות היהודית מהווה נר לרגלי אבותינו בגלותם, והיא הפכה למושא געגועים על רקע ההשוואה לחיינו הנוכחיים במדינתנו היהודית. הניגוד זועק על רקע התגברות תופעת הסכינאים הצעירים, הפוגעים באנשים בשל דברים של מה בכך, על רקע ההתקפות הברוטליות על קשישים, ועל רקע הדורסנות חסרת החמלה שהשתלטה על חיינו הציבוריים. האם אין יד המאכלים הבלתי כשרים בדבר?
_x000D_
מי שאוכל מהם ניזוק גם בעל כורחו, גדול כתינוק, צדיק כרשע. מציאות רוחנית זו אינה נקלטת בבדיקה מדעית, אך היא מורגשת בשעה שהיא באה במגע עם הנפש הטהורה, השורה בגוף האדם כחלק אלוק ממעל.
_x000D_
בהמשך הפרשה מופיע הפסוק: "להבדיל בין הטמא ובין הטהור, בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל" (ויקרא י"א, מ"ז). `לא תאכל`, פירושו שמן השמים מונעים את אכילה, כאשר האדם אמנם ראוי לכך, וזאת משום שמכשול זה הוא חמור מאד בהיותו בעל תוצאות ממשיות, בדמות קהות הרגש ואטימות הלב לכל ענייני הקדושה.
_x000D_
נביא סיפור שבו ניכרת השגחת ה` להציל את אוהביו מאכילת מאכלים אסורים, כאשר הם עצמם השתדלו במשך ימי חייהם לשמור את פיהם מכל מאכל טמא.
_x000D_
שני אנשים שהפליגו בספינה. הספינה נקלעה לסערה עזה ושקעה במצולות. השניים נאחזו בשארית כוחותיהם בתורן הספינה שצף על פני המים, ונסחפו יחד אל החוף, שם אבדה הכרתם. דייגים מקומיים מצאום על החוף, עוררו אותם והחלו להמטיר עליהם שאלות. הניצולים שמעו את הדייגים מדברים בספרדית והבינו, לחרדתם, שהם מצויים על אדמת ספרד. דבר זה הדאיג אותם מאד, שכן באותה תקופה העניש החוק הספרדי בעונש מוות כל יהודי שדרכה כף רגלו בארץ זו! הם ידעו שעליהם להסתיר את יהדותם.
_x000D_
הדייגים הישקו את שני האנשים מים מכליהם, הביאום לכפרם ושיכנו אותם בבתים של שתי משפחות. האחד מצא את עצמו בבית משפחה חמה ודואגת. הם הביאו לפניו צלחת מרק, כד יין והציעו לו מיטה. רעב היה, אולם המרק היה בעיניו בחזקת טרף. התנצל שעייף הוא, ופרש לשינה ממושכת. כשקם שבו והביאו לפניו מרק מהביל. הוא נתקף בולמוס רעב, אך עצר בעצמו: "לא אוכל מאכל אסור!"
_x000D_
ראה המארח בסירובו, פנה אליו וניחש: "יהודי?"
_x000D_
התחלחל האיש. כשהבחין המארח במצוקתו, אמר לו: "אל תירא, גם אנו יהודים, מן האנוסים". כשחש בפיקפוקיו, הוציא ממחבוא זוג תפילין, ואף סיפר ששומרים הם שבת ומקפידים על כשרות! מיד השביע הניצול את רעבונו והניח תפילין.
_x000D_
כששב האיש לכוחותיו, נדבר עם מארחו שיפליג עמו מחוץ לספרד עם חברו שניצל עימו, ובבואם למחוז חפצם הם ישלמו לו את שכרו. באמצע הדרך שמע את החבר נאנח: "אוי לי על כל הימים בהם אכלתי מאכלים אסורים, ולא הנחתי תפילין!"
_x000D_
לעומתו גילה האיש: "אני זכיתי להתארח בבית משפחת אנוסים. אכלתי אוכל כשר והנחתי תפילין".
_x000D_
כששמע זאת חברו, שתק והתכנס בהרהורים. כשהגיעו לעירם, נכנס החבר לרב וביקש להבין את משפט שמים. מדוע נוצרה אפליה זו? מדוע "הכריחוהו" ממרום לאכול מאכלי טריפה, ואילו חברו ניצל מאיסורים אלו?
_x000D_
שאלו הרב: "האם היתה זו הפעם הראשונה בחייך שאכלת מאכלים אסורים? האם זו הפעם הראשונה בחייך שלא הנחת תפילין?"
_x000D_
נבוך האיש והודה: "פעם, ביום קיץ, טיילתי מחוץ לעיר והשמש קפחה על ראשי. מסוחרר הייתי. מצאתי אכסניה נכרית ובקשתי לשתות. מזגו לי יין צונן. שכחתי שהיין אסור ושתיתי. היין פעל את פעולתו והפסקתי לחשוש ולהזהר. הוגש לי גם מאכל טריפה ואכלתיו. הציעו לי מיטה ונרדמתי לזמן ממושך ללא תפילה ותפילין…"
_x000D_
אמר לו הרב: "היות שפעם עברת על כך מרצונך, לא ראתה ההשגחה העליונה צורך להצילך בדרך נס ופלא. לעומת זאת, חברך, שהקפיד כל ימיו ככל יכולתו, שלא להכשל, שמרו עליו מן השמים בעת מצוקתו, כפי שנאמר: `רגלי חסידיו ישמור` (שמואל א`, ב`, ט`). הבורא שומר את צעדיהם של אלו הנאמנים לו ומצילם מן החטא".

_x000D_