בבית המקדש התרחשו ניסים תמידיים. אחדים מהנסים שנעשו בו הם:
מעולם לא פיזרה הרוח את עשן המזבח, הוא היה מיתמר ועולה כעמוד זקוף. נוסף לכך, הגשמים לא כיבו את האש שבערה על גבי המזבח. וזאת על אף היותה גלויה תחת כיפת השמים.
הניסים שנעשו בבית המקדש היו סמליים ובעלי משמעות, כאילו אמרו: אף כאשר תנשוב הרוח במלוא עוזה, עמוד העשן המיתמר מהמזבח יתעלם ממנה, יגבר עליה וימשיך בקו ישר, בכך תהיה הוכחה לחוסנו ולגבורתו של עם ישראל מקריב הקרבנות.
ישנן דתות הבורחות מן המאבק ונוטשות את המערכה. הן משגרות את נזיריהן למנזרים נידחים במרומי ההרים, אוסרות על כמריהן חיי משפחה, דוגלות בצום ובסיגופים, בהתבודדות ובנתק. אולם אינה זו דרך היהדות, זו אינה כוונת הבורא. האמונה ומערכת המצוות מקנות לאדם את החוסן הנדרש להימצא בעין הסערה – ולא להיות מושפע מהסובב אותו. להמשיך בדרכו מתוך התעלות מתמדת, למרות הכל. לבנות חיי משפחה וחיי חברה, להיות מעורה עם הבריות, ועם זאת, כל הרוחות שבעולם לא יזיזו את היהודי מדרך ההתעלות!
הגשמים לא כיבו את אש המזבח. גם כאן טמונים הוראה ומסר. בלבו של כל יהודי באשר הוא יוקדת אש אמונה. אותה אש בוערת מזה אלפיים שנה על מוקדי האינקוויזיציה ובכבשני המשרפות.
חורבן בית המקדש קטע את כל אלו, את האש הבוערת ואת העשן המיתמר, אולם המסר ממשיך לדורות. תמיד תמשיך אותה דרך שלמדנו מניסים אלו. האש לא תדעך לעד. היא תמשיך ליקוד בלבבות ותמתין לרגע בו היא תפרוץ שוב במלוא עוצמתה.
מצויים יהודים שאש זו בוערת בלבם. אנו רואים אותם בתפילתם הנרגשת, בהתלהבותם למצוות, ולימוד התורה. לעומתם, מצויים יהודים אחרים שאש זו לוחשת במעמקי לבם, אולם גם שם היא אינה דועכת לעולם, יש והיא משתלהבת, והגחלת העמומה הופכת לשלהבת.
קיימות תקופות בהן יורדים גשמי זעף, המאיימים לכבות את השלהבת שבלבבות. כאלו היו הדורות האחרונים, עת באה טלטלת המהפכות התכופות: הקומוניזם והסוציאליזם, המהפכה הטכנולוגית, עקירת קהילות שורשיות ממקומן, תלישתן ופיזורן. היו אלו סערות ומטרות עוז. אולם טבעה של אש הקודש, שכל הגשמים לא יכבוה, וכל הסערות לא יוכלו לה! מצויים יהודים שלכאורה, מנותקים היו לחלוטין. נראה היה שנחלי מים שטפו את שלהבת אמונתם, הציפוה והחניקוה. אולם מתחת לשטף המים, עדיין מרצדת להבה. היא מאדה את המים והופכת ללפיד מחמם, מאיר ומורה דרך. היש נס גדול מזה?
זוהי משמעותו של הנס שהתרחש בבית המקדש! הוא מורה שהעם היהודי נותר קשור לצור מחצבתו. לאחר שנים של דממה. לפתע חש היהודי שהוא שב הביתה, אל הבית שלעולם לא ננעלו דלתותיו. בשיבה זו נבנה גם אט אט הרגע לגאולה השלימה.