בני האדם מעצם ברייתם נוצרו כבריות נבדלות, בעלות תכונות ונטיות, דעות ותחושות. מי שמבקש שחברו – ולו הקרוב ביותר – ישמש כתעתיק מושלם לו, מצפה למימושה של תקווה שאין לה שחר.
הביטוי השכיח ביותר, שבו מסגירים אנשים את חולשתם זו, הוא כאשר הם מבטלים את דברי זולתם ושומטים את הבסיס לקיומה של דעה שונה משלהם. בשעה שאדם אינו מסוגל אפילו להאזין לדברי חברו עד לסיומם, והוא מגיב ודוחה את דבריו בטרם יוכל לעמוד על כוונתם, הוא מפגין בכך שיא מסוים של: "אני ואפסי אין עוד".
ילדים רגישים במיוחד לפגיעה ונוטים לראות דברים בצבעי שחור ולבן. באותן שנות ילדות, בעוד הילד מפתח את דימויו העצמי ויוצק את רגשותיו לתוך מסגרת אופיו, נוטה הילד לבחון היטב בשבע עינים את תגובת הסביבה לאשר הוא אומר, חושב ומרגיש.
זו הסיבה שילדים כה פגיעים ורגישים לכל מה שאומרים עליהם, ולוקחים לליבם ברצינות יתר ביקורת שנאמרה להם.
אם נדחה את דבריו של הילד בבוז ונתייחס באופן נלעג לדבריו, הדבר עלול לפגוע קשות בנפשו, ולהותיר בה משקעים חמורים. ילד כזה, ימהר לפתח דימוי נמוך ויחשוש לפתוח את פיו בין אנשים. הוא יאבד את בטחונו העצמי, ויגיע למסקנה שהוא לא מגיב נכון למתרחש סביבו.
העובדה שילדים קטנים נוטים "לנפח" את תחושותיהם, אינה מעניקה לנו זכות לשלוט על רגשותיהם. הרושם הראשון שאנו חייבים להותיר על הילד הוא שאנו מתאמצים להבינו ולראות את המציאות מזוית ראייתו, בדיוק כפי שהוא רואה.
בכדי להגביר אצל הילד את התחושה שאנו מעוניינים להבינו, עלינו להאזין לדבריו עד תומם ולא לקטוע אותו תוך כדי דיבורו. נצטרך לייחד לו את מלוא תשומת הלב ולהתאזר בסבלנות מרבית, עד שיסיים את דבריו.
אחת הדרכים המוצלחות, שבאמצעותן ניתן להיות בטוחים שהבנו את הילד, היא, כאשר נסכם את דבריו במשפטים משלנו. אין ספק, שבכך הוא ירגיש שהוא הובן כראוי, ואף ישמח לגלות שחשוב לנו לרדת לסוף דבריו. התגובה שתבוא לאחר מכן, תתקבל על ידו כמענה שקול, המתייחס בדיוק לְמה שביקש. בפרט אם הוא כאוב או כעוס, הוא לפחות לא ירגיש שאנו שוללים את דבריו ואת תחושותיו.
את הדברים הללו עלינו לזכור, לדוגמה, כשילדנו מתלונן על אחיו ואחיותיו, המציקים לו והורסים לו את מה שבנה. יתכן, שאנו בזוית עינינו קלטנו שלמעשה הוא היה זה שהתחיל במריבה, והם אלו שרק הגיבו למעשיו.
במקום להפסיקו בגערה, נשדר לו כי אנו בהחלט מבינים עד כמה נוראית היא התחושה שמישהו מציק לך. רק לאחר מכן נשאל אותו האם הוא מסוגל להעניק הסבר להתנהגות אחיו כלפיו. יהיה זה נסיון כנה לעורר את החשיבה בדרך של התדיינות מכובדת, שתכליתה להביא להפסקת ההצקות.
הילד, שיחוש שאנו מבקשים לסייע לו, ינמיך את מנגנוני ההגנה העצמית ויעבור לחשיבה אמיתית, תוך נכונות ליטול אחריות על עצמו. ככל שנעשה זאת ביתר חיבה ואהבה, תוך גילוי אכפתיות, נביא את הילד לשתף עמנו פעולה בחשובה במשימות הניצבות לפנינו – חינוכו הנכון!
נוסיף, כי אי אפשר להפריד בין מערכת יחסינו עם ילדינו, לבין יחסי ההתנהלות שלנו עם שאר הבריות. מי שרוצה להצליח בחינוך ילדיו, מבלי שיגלה אמפתיה בהתנהגותו עם שאר בני אדם – ימשיך לדרוך באותו מקום, גם במערכת היחסים שינהל עם ילדיו…