אחד הסיכונים הגדולים הכרוכים במתיחת ביקורת, הוא כשהמבוקר חש כי מבקרים אותו ברמה האישית. דחיה אישית, מתקבלת אצל אדם כהכרזת מלחמה נגד ה"אני" הבינאישי שלו ופסילה מוחלטת של דעתו ומחשבתו מראש.
מי שרוצה לבקר בצורה לא פוגענית, ישתדל להתייחס אך ורק למעשים, ולא לחדור לתחום אישיותו של האדם המבוקר. ככל שנתקרב לתחום האישי, רבים הסיכויים שניתקל בסירוב לקבל תכתיבים. המבוקר, אף ינסה לפתוח במלחמה של ממש מתוך רצון לגונן על עצמו.
עד כמה שהדבר נשמע מוזר, משתמשים הורים לא אחת בביקורות לא ענייניות כלפי ילדיהם, כשהם פוגעים בהם ומשפילים אותם בצורה כואבת. הדברים מתייחסים לשלל ביטויים משפילים, בסגנון: "שלימזל", "שוטה", "נודניק", או הערות פרטניות יותר, כמו: "אתה בלתי נסבל" ו"אינני יודע איזו עבירה עשיתי שקיבלתי אחד כמוך…". אמירות מסוג זה אינן מחנכות, אינן מתוות דרך ואינן מכוונות את הילד להתנהגות חיובית. בעיני הילד מתפרשות אמירות אלו כמעין הצהרות המסבירות מדוע אנו לא סובלים אותך.
בעלי דימוי עצמי בריא, באים בדרך כלל מבית שבו ההורים לעולם לא נגררו לביטויי השפלה, אלא התמקדו במעשים. לא נגעו באישיותו של הילד, כי אם במעשיו הנעשים מתוך בחירה, אם כי לא תמיד מתוך שליטה עצמית.
לא תמיד קל להסביר להורים את כוחו של משפט בודד היוצא מפיהם ללא מחשבה, ועלול לחולל הרס בנפשו של ילדם. אנשים שבאמת אוהבים את ילדיהם, מתקשים לקבל את העובדה שכל אותה אהבה על שלל ביטוייה, הופכת להיות חסרת ערך מכוחו של משפט בודד בנוסח ה"מדוע אינך בוגר כשלמה אחיך?"
מדוע נעשה לילדינו החלשים, מה שאנו לא מוכנים שיעשו לנו? האם היינו משלימים, עם כך שהמלמד יטע בלב ילדינו הרגשה נוראה, כי הוא שווה פחות מחברו לשולחן הלימודים?
חשוב להדגיש! אין הכוונה שלא ימחישו לו אף פעם, באמצעות סיפורי צדיקים ודוגמאות מן החיים, התנהגות יפה מהי. אלא, שיש להיזהר מאוד שלא לעשות זאת בצורה עקבית, באופן שהילד יחוש שהשני תמיד טוב יותר ממנו, ומה שהוא לא יעשה, לא ישביע את רצון הוריו.
כשהילד מותקף ואינו יכול להתגונן, הוא עושה את כל מה שהוא כן יכול: הוא נשבר, הוא מרגיש דחוי ומושפל, הוא אפילו כועס.
מלבד הנזק הישיר הנגרם ליחסי ההורים וילדיהם, נגרם נזק לנפש המתבגר, המאמץ לעצמו דרך הסתכלות ובחינה של עצמו מול אחרים, ואינו לומד להעריך ולמדוד את עצמו לפי מה שהוא.