היהדות מצויה בעימות מתמיד עם תפיסות יווניות קדומות, הטוענות שליקום אין תכלית. תפיסות אלו קובעות שלהיסטוריה האנושית אין כל מטרה, באשר היא מהווה תוהו ובוהו בלתי סביר. לדבריהם, אין בה אחידות, אלא היא בליל אין סופי של מקרים. לעומת זאת, היהדות דוגלת בהשקפה שקיימת תכלית ברורה לבריאה, וכל המתרחש בעולם מהווה מערך מושלם הצועד לקראת מטרה שנקבעה מראש.
על רקע תפיסה זו, ניתן להבין את ההשקפה היהודית על אודות השותפות, כביכול, שבין האדם לבורא. שותפות המתבטאת בפנייה לאדם שימשיך ביצירה שהחל בה הבורא. חכמינו קובעים כי בסיום מעשה הבריאה, פנה הבורא לאדם: "אמר לו הקדוש ברוך הוא לאדם: עד כאן הייתי אני משתדל במלאכה, מכאן ואילך אתה תשתדל בה".
מלאכת היצירה לקיומו של העולם ולתיקונה של החברה האנושית לא תמה בעצם מעשה הבריאה. אמנם הביא הבורא את העולם למדרגה גבוהה של פיתוח ושלמות, אך מעתה חייב כל אדם ליצור, לעבוד ולעמול במטרה להעלות את היקום כולו. היקום נמסר, כביכול, להשגחתו ולאחריותו של האדם, ועליו לקדם אותו בכל תחומי החיים.
המשפחה מהווה את מוקד השותפות שבין האדם לאלוקים. מטרתה העיקרית ויעדה המרכזי לשמש בסיס להמשך קיום המין האנושי. המצווה הראשונה בתורה היא: "פרו ורבו" (בראשית ט', א'). כאן באה לכלל ביטוי והגשמה הקמת המסגרת של התא המשפחתי, המהווה מוסד מרכזי לתיקונו של העולם במישור החברתי, בהתאם ליסודות הרוח והמוסר של התורה.
הקמת משפחה קשורה בקשר בל יינתק לאמונה. ככל שאמונתם של האיש והאשה, בוני התא המשפחתי, חזקה יותר, באותה מידה איתן גם הבית שהם בונים. לעומת זאת, התפוררות המשפחה בימינו בחוגים רחבים של האוכלוסייה, מהווה סימן ברור להתרחקות מאותה אמונה שליכדה את העם דורי דורות.
עלינו להשתדל שהמאבק התמידי בין האמונה היהודית לאסכולה היוונית וגרורותיה, יסתיים בניצחון האמונה ובביסוס המשפחה – נושאת בשורת האמונה.