הוא שוכב כך, בלתי נשמע, בלתי נראה, וחולם את חלומו. הוא יודע שהוא יכול, הוא יודע שיש לו פוטנציאל, אך עדיין אין לו אומץ לקום ולפרוח.
מסביבו הכול מלבלב ושר, ורק הוא, רוצה כל כך, חולם כל כך, ממתין כל כך…
הוא קשוב ודרוך, אוסף כל טיפת מים חיים, ליום שבו יזכה לומר את מילתו. הוא אינו מוותר לרגע על חזונו, אך עדיין אינו מוכן.
הזמן חולף. אלה שנשאו ראשיהם אתמול כבר מרכינים אותו היום. כולם ניסו והפגינו את יכולותיהם, פרחו, לבלבו ו…כמשו. אפילו הקוצים הצהיבו והחלו מתפוררים.
הוא יודע שלא תהיה לו עוד הזדמנות, ושאם לא עכשיו אימתי. עוצם הוא איפוא חזק את עיניו, נושא ראש, פורץ את מחסום העפר, שולח גבעול זקוף כלפי מעלה, פורש את ניצניו ופורח.
"בואו וראו", אני קוראת לילדים – "חצב!"
כולם מתבוננים בו בהתפעלות: "הי חצב, איפה היית עד עכשיו?"
_x000D_
_x000D_
לכל אחד מאיתנו יש חלום. אך העולם מתנהל בלעדינו, ואנחנו לא בטוחים שיש לנו מה לחדש או להוסיף. אנשים עולים לגדולה, וגם יורדים. אולם אף אחד מהם אינו מסוגל להעניק לעולם את המשהו המיוחד הזה שטמון בי או בך.
אף אחד בעולם אינו חושב בדיוק כמוך, אף אחד בעולם אינו מרגיש בדיוק כמוך. אני אחת, את אחת, אתה אחד – אין עוד!
כל אדם נולד כדי לחדש משהו בעולם, להעניק לאנושות את מה שאף אחד אחר אינו מסוגל להעניק ממש כמותו.
מדהים! כל הפוטנציאל הזה טמון בנו, ואנו אפילו איננו מודעים לכך.
החצב העולה מתוך ערמות של עפר ואבנים, קורא לנו: התעורר, גם אתה יכול!
הלוואי שבדומה לחצב, יהיה גם לנו הכוח לאסוף טיפה לטיפה, כל רעיון וכל דבר חכמה. ולוואי שגם לנו יהיה האומץ להחליט יום אחד, שהנה, הגיע הזמן – לזקוף קומה ולפרוח.