כהורים, אנו רוצים לראות בילדינו את הטוב ביותר, את המושלם והנקי מכל רבב. יש לנו רשימה של דרישות, סולם ערכים שבנינו כמודל הניצב מול עיניו של הילד, "כזה ראה וקדש".
סולם ערכים מדהים: יושר קיצוני, חריצות מופלגת, העמקה מיוחדת, חביבות מופלאה, מחשבה ישרה, התבוננות נוקבת. אלו הם שלבים ספורים מתוך סולם ערכים דמיוני ומופלא שמציבים הורים לילדיהם.
אכן, ערכים נפלאים. איש אינו יכול להתווכח שחריצות היא תכונה מצוינת, יושר הוא ערך מחייב, והתבוננות והעמקה מונעים דברים רבים הנובעים משטחיות. אין ספק בכך.
אולם קיימת בעיה אחת בסולם ערכים נפלא זה.
איננו יכולים לדרוש מילדינו שלמות שאינה קיימת בנו.
בהכירנו את עצמנו, אנו יודעים עד כמה קשה לרכוש כל אותן תכונות. כמה פעמים אנו עצמנו נכשלים בסולם הערכים שלנו, שהוא לעתים נמוך בהרבה מזה שאנו מציבים לילדינו?
להציב מול ילדינו את דמותו של משה רבינו, ולומר זאת הדרך, זוהי שגיאה חינוכית.
טוב, הקצנו מעט. איש אינו דורש מילדיו להשיג רף גבוה כל כך, אבל רבים מאיתנו דורשים מילדיהם שיהיו כל מה שהם לא הצליחו להגשים…
השאלה המתבקשת היא: אז מה כן?
האם מוטב שלא להטיף לערכים גבוהים רק מפני העובדה כי אנחנו נכשלנו בהם?
האם העובדה שאנו עדיין לא הצלחנו דיינו בעבודת המידות שלנו, פירושה, שלא נוכל להחדיר בילדינו, שכעס היא מידה מגונה, שקמצנות היא רעה, ושסקרנות היא כמעט מחלה.
ואם אנחנו כועסים לפעמים, או נוהגים בקמצנות, צייקנות, ואפילו בסקרנות מגונה, האם נצטרך למחוק פרק זה מחינוך ילדינו?
חלילה. פרק זה אינו עוסק בדוגמה האישית שחשיבותה רבה לאין ערוך. במאמר זה אנו מנסים רק לגעת בנקודת האמת. נקודת האמת אומרת שאין להציג בפני ילדינו תמונה מדומה של שלמות ערכית שאינה קיימת אצלנו. ההורים אינם צריכים להצטייר בפני ילדיהם כמלאכים. גם הם טועים, גם הם אינם מושלמים, גם להם קשה לפעמים…
זהו בעצם הפרק החינוכי החשוב ביותר, שבו ההורה מלמד את ילדו שיש ערכים נפלאים שכולם ראויים לרכישה ולאימוץ, אך הדרך אליהם קשה.
גם לנו, המבוגרים, לפעמים קשה. יש שאף אנו נכשלים. ובדיוק מפני כך אנחנו כאן בעולם. לעבוד, לעמול ולתקן. לא להשאר היום מה שהיינו אתמול. כמו שאמר גדול בישראל: "אם נשארנו היום דומים למה שהיינו אתמול, למה לנו המחר?"
זוהי איפוא עבודת החינוך האמיתית.