הורים רבים, חוששים לומר לילדיהם "לא". הם פוחדים מתוצאות שליליות, מהשפעות הרות אסון על נפש הילד. הם טוענים שההתייחסות בשלילה לרצונותיו של הילד עלולה להשפיע קשות על נפשו.
ילד צריך לקבל הכול, הם אומרים. עליו לחוש שהוא הכי אהוב, הכי רצוי, ושהוריו מוכנים לתת לו ה-כ-ל.
סביר להניח שילד שקיבל חינוך "עקבי" שכזה, אינו בדיוק האדם המחונך והמרוסן ביותר עלי אדמות…
אמנם נכון, שהילד אמור לחוש הכי אהוב והכי רצוי. התחושות הללו הן אבני יסוד בהתפתחותו. ילד שיחוש אהוב ורצוי, יתפתח באופן בריא וחיובי. אך עם זאת, ילד אינו אמור לקבל הכול.
מחשבה זו מעוותת מיסודה. ייתכן שהורים אלו טעמו בילדותם חסך באהבה. יתכן שנענו יותר מידי פעמים במילה "לא" והוריהם עשו שימוש מופרז באיסורים, ועתה הם רוצים לגדל את ילדם אחרת. כהקצנה לכך הם חוששים להגיד את ה"לא". הורים אלו מביאים את הבית למצב של פירמידה הפוכה: מצב בו הילדים מכתיבים את הצעדים…
יש להניח שגם לאותם הורים יש אי אלו גבולות. הם בוודאי לא יסכימו שבנם יקירם יקח קופסת גפרורים וישתעשע בה להנאתו. הרי הם דורשים את טובתו. הם גם לא יסכימו לתת לו את ערכת סכיני המטבח לשעת יצירה, הרי הם חוששים לגופו. ביום חורף קר וגשום הם בוודאי לא יניחו לו לצאת לשחק בשלוליות הגשם. את זה הם מבינים. אין ספק שהם יודעים לעמוד על שלהם כשהנזק ברור להם.
גם אי אמירת "לא" במקרים שאינם קשורים בגפרורים, בסכינים או בשלוליות, עלולה לגרום נזק, לא פעם בלתי הפיך. אמנם אין מדובר בנזק לגופו של הילד, אלא לנפשו, לחינוכו ולמידותיו. הילד לומד שאין גבולות, שהכול אפשרי ומותר ושהוא יכול לנצל את הוריו עד תום.
נוצרת כאן אשליית האושר. להורים נדמה שבמצב הנוכחי טוב לילד והוא מקבל את כל מה שעולה על דל שפתיו. אולם הנזק הוא לטווח ארוך. הילד אינו יודע מהו חסרון, והוא חסר איפוק לחלוטין. הכל זמין, הכל נגיש, הכל אפשרי.
כיצד בדיוק, סבורים אותם הורים, יצליח בנם להתמודד עם העולם כשיגדל. הן לא תמיד יהיו ההורים לצידו, להחליק לו הכל, לתת לו הכל, ולמנוע ממנו כל מחסור?
על ההורים לדעת לעמוד על שלהם, לומר את הלא, ולומר את הכן. להיות מחנך, וללמד את הילד מה טוב ומה רע, מה אסור ומה מותר. זכויות מול חובות!