פריצתה של חומת ירושלים בי"ז בתמוז מסמלת את תחילת חורבנו של בית המקדש. בתשעה באב, שלושה שבועות לאחר מכן, נחרב בית המקדש. שתי תעניות אלו ממחישות את החורבן. חורבן זה, אין לו אח ורע בתולדות עם ישראל. למעשה, הוא שינה לחלוטין את פני ההיסטוריה היהודית. ניתן להגדיר זאת כך: איננו מתאבלים רק על מה שאיבדנו בעבר הרחוק, אנו מתאבלים גם על מה שחסר לנו היום, על ההישגים שאיננו מגיעים אליהם בגלל חסרונו של בית המקדש.
ארחיב מעט את ההסבר:
ה' הינו טוב ומיטיב אנו אמונים על הידיעה שככל שנתקרב יותר ואל ה', כן ייטב לנו הן מבחינה גשמית והן מבחינה רוחנית.
ה' ציוה עלינו לבנות לו בית מקדש כדי שישרה בו את שכינתו, ובזכות הקרבת הקרבנות, נזכה לקרבת ה' ולמעלות רוחניות נשגבות.
בתקופה שבית המקדש עמד על מכונו, חי העם באטמוספירה שונה לחלוטין. היו אלו תקופות של שפע מבחינה רוחנית וגשמית. אי אפשר להשוותן כלל למצב בזמננו.
התרחקות עמנו מחיי רוח נובעת, בין השאר, מכך שאנו רחוקים מאוד מהתקופה שבית המקדש עמד על תילו. חסרנו כל זאת ואנו מבכים את האבדה הגדולה, ומתאבלים על תוצאותיה – על כך שאנו נתונים למשיסה בגויים במקום להיות להם לאור-עולם.
בנקודה זו צומחת גם תקווה גדולה. יש סיפור עממי ידוע על נפולאון בונפרטה. הוא עבר בתשעה באב ליד בית כנסת, שמע שהיהודים בוכים וביקש שיסבירו לו את סיבת הבכי. כאשר אחד היהודים הסביר לו, שבוכים על חורבן בית המקדש שאירע לפני אלף שמונה מאות שנה (לפי חשבון התקופה ההיא), הגיב נפולאון: עם הדבק באמונתו, ובוכה על חורבן בית המקדש במשך שנים רבות כל כך, עם שלא התנחם למרות השנים הרבות שחלפו, הוא עם שיזכה לבסוף לראות בבניין הבית, זהו עם שיזכה לגאולה.
האבלות מורה על כך שלא התייאשנו מעולם, שאנו מצפים לגאולה השלימה, מחכים לבוא היום המאושר שבית המקדש יעמוד שוב על תילו, והשכינה הקדושה תשוב ותשרה בעם ישראל.
ימי הצום של שבעה עשר בתמוז ושל תשעה באב הינם מבוע של אמונה וציפייה, מעיין של בטחון ותקוה, שנזכה במהרה להתגשמות המשאלה: "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים".