תחילה נדגיש, המתאבד כן פוגע לרעה באדם. הוא פוגע בעצמו! היהדות מתבוננת על מעשה זה בחומרה רבה. יש להדגיש שבנקודות מסויימות ההתאבדות חמורה אפילו מרצח! נסביר את הדברים:
עפ"י אמונת היהדות כולנו ברואי ה'. הוא ברא את העולם, וממשיך להנהיג אותו בכל רגע ורגע. לעתים נדמה לאדם שהוא אדון לעצמו, ואין מעליו סמכות עליונה הקובעת את סדרי חייו, אולם, כמובן, שלא כך הם פני הדברים. כשם שאדם מבין שחיי רעהו אינם רכושו הפרטי, ואם שכלו אינו מעוות, הוא מבין בוודאי, שאסור לו להרוג אדם אחר, באותו אופן עליו להתייחס לחייו שלו.
החיים הם הערך החשוב ביותר בעולם. הם ניתנו לנו כפיקדון. הנשמה, הנמצאת בגופנו, ירדה לעולם מעולמות עליונים למען מטרות מוגדרות: לעמוד בנסיון ולמלא תפקיד, ולמען הגשמת מטרה זו הוקצבו לה שנות חיים.
השולח יד בנפשו מוכיח, שאינו רואה בנשמתו פקדון לזמן קצוב. הוא חושב שהוא אדון לנפשו, ואין דין ואין דיין. מהלך מחשבתי זה הוא בבחינת כפירה ביסודות האמונה, והדבר מוסיף חומרה למעשה החמור.
היהדות מעלה על נס את חשיבות החיים. הדברים ניכרים בכל תחום, החל ממושג פיקוח נפש שבגללו נדחות מצוות חשובות כמו שמירת שבת, וכלה בפעולות עשייה ברוכות שמטרתן הצלת חיים. לא בכדי קיימות בציבור שומרי המצוות אגודות שונות שמטרתן – עזרה לאדם בעת מצוקה, עזרה לחולים וכדומה. הבנת ערכם של החיים משמשת נקודת מוצא לאגודות אלו בפעולתיהן הברוכות.
הבנת ערך החיים אצל שומרי מצוות באה לידי ביטוי גם בשנות זקנה ושיבה. רגילים אנו לפגוש אנשים בגיל מופלג, והם רעננים, מלאי חיוניות ומלאי שמחת חיים, כאילו כל חייהם לפניהם. הם חשים שכל רגע יקר הוא, וניתן למלא כל רגע באוצרות רוח שערכם לא יסולא בפז. אילו אותו מתאבד פוטנציאלי היה מתבונן אף הוא באוצרות המצפים לו בכל רגע של חייו, היה גם הוא 'נשאב' שוב אל ארצות החיים, ולא מאבד את המתנה היקרה מכל שניתנה לו ממרומים, את מתנת החיים.