מהפסוק הראשון בתורה ועד הפסוקים האחרונים, התורה שזורה בענייניה של ארץ הקודש. סביב ציר מרכזי זה סובבות והולכות מצוותיה.
עולה על כולנה פרשת שלח, המביעה בצורה מודגשת את יקרותה של הארץ. פרשה זו דנה במישרין בטיבה של הארץ, בחומרת דינו של מי שהוציא עליה דיבה, ובעונשם של האנשים שבכו אודותיה בכיה של חינם.
התורה מלמדת כי המרגלים ששלח משה לתור את הארץ, נענשו בכל חומר הדין, משום שהיתה כלולה בדבריהם הוצאת דיבה על הארץ הקדושה.
לאורך הדורות למדו רבים מעם ישראל לקח זה, והם אכן נזהרו לבל יחזרו על משוגתם של המרגלים. לאורך חייהם הם לא דיברו סרה על ארץ הקודש אפילו ברמז.
אלא שבהימנעות מדיבורי סרה על הארץ, לא יצאנו ידי חובתנו. דיבה אינה בדוקא דיבור ובביטוי הדברים בפה. תחילת הדיבה הינה הסתכלות מעוותת. ההסתכלות היא זרע הפורענות ממנו צומח לאחר מכן הדיבור הרע. בני דור המדבר נענשו בארבעים שנות נדודים במדבר, כנגד ארבעים ימי שהייתם בארץ. היו אלו ארבעים יום של הבטה רעה על חמדת ארץ ישראל.
פסוק מיוחד נאמר בתהלים ביחס לירושלים: "וראה בטוב ירושלים" (תהלים קכ"ח, ה'). ברכה גדולה היא לזכות לעדן את עינינו, כדי שאלו תזכינה לקלוט רק את הטוב שבארץ ובירושלים. למעשה, אין זו רק ברכה, אלא גם משימת קודש שחייב כל אדם להציב לעצמו כאתגר. להשתדל שהעין עצמה תדלג על הצדדים השליליים ותבחר לראות רק את הטוב.
"על כל פשעים תכסה אהבה". כאשר אדם חדור כולו בתחושה של אהבת הארץ, שוב אינו יכול לראות את פגמיה. מעיינות האהבה הנובעים ממקורותיה הרוחניים של הארץ, שוטפים ומכסים כל עיוות חומרי, עד שהוא נעלם.
המתבונן במקורות היהדות עומד נפעם מול הילת הזוהר בה התעטרה ארץ ישראל בדברי חז"ל וגדולי הדורות.
על אוויר הארץ נאמר שהוא מחכים (בבא בתרא קנ"ח, ב'). על תורתה ועל חכמתה נאמר שאין כמותה בעולם (בראשית רבה ט"ז, ד'). על המהלך בה ארבע אמות אמרו, כי מובטח לו שהוא בן עולם הבא (כתובות קי"א, א'), ועוד כהנה וכהנה אמרות למאות המצויות בידינו, שכולן מדברות בשבח הארץ.
זוהי זה הסיבה שבגללה כמהו גדולי ישראל לעלות ארצה, כדי לשאוף מאוויר הנשמות אשר בה. ענקי הרוח, שאין לנו מושג עד היכן הגיע שיעור קומתם הרוחנית, חשו שבאפשרותם להוסיף שלמות על שלמותם, אם יעבדו את הבורא על אדמת הקודש. משאלה אחת היתה בליבם, להתקדש ולהתעלות, והם ידעו שבשום מקום לא יוכלו לעשות זאת, כפי שהדבר ניתן לעשותו בארץ ישראל.