התורה מדגישה פרט הקשור ביציאה ממצרים, שבמבט ראשון נראה שולי: "היום אתם יוצאים בחודש האביב" (שמות י"ג, ד').
הבה נתאר לעצמנו את המעמד המרגש של יציאת מצרים. בני ישראל יצאו מאפילה לאורה ומשעבוד לגאולה. העם הותיר אחריו מאות שנות עבדות מרה, מאות שנים של התעללות אכזרית הכוללת זריקת תינוקות רכים ליאור ושימוש בתינוקות כדי להשלים את מכסת הלבנים החסרה בקירות. הגיע הרגע המיוחל! העם יוצא ביד רמה לאור היום, הוא גם מוציא עמו כלי כסף וכלי זהב ששאלו היהודים ממצרים במצוות הבורא.
ברגעים נשגבים אלו, עת התחולל המהפך הגדול בתולדות האומה, כלום עלה על דעת מאן-דהוא לחשוב על מזג האוויר, האם הוא נאה או סוער? וכי בכוחם של פרטים אלו להקהות ולו במעט את שגב המאורע?
נתאר בדמיוננו יהודים שניצלו בדרך נס מאימי השואה. כלום הם שמו לב מה היה מזג האוויר ברגעים גורליים, עת נמלטו מהגטאות או קפצו מרכבות המוות? בזמנים כה חשובים – פרטים מסוג זה, אינם מהווים גורם מכריע, מעבר לכך, הם אינם תופסים כלל מקום.
ואמנם כך הם פני הדברים במערכות החשיבה האנושיות. אולם במסגרת ההשגחה האלוקית על הברואים, התמונה שונה. כאן כל פרט מחושב ומדויק בתכלית. מידתו של הקב"ה היא שכאשר הוא מוציא את תוכניתו לפועל, הכל מדויק בה עד לפרטי פרטים ולו יהיו קטנים ביותר. בתוככי המסגרת האדירה של יציאת מצרים, גם הפרט הזעיר שכינו חכמים: "חודש שכשר לצאת בו", כלומר, חודש ניסן שמזג האוויר בו נח, גם הוא מוזכר בבירור בתורה.
אמנם נגזר על בני ישראל להתענות תחת יד המצרים למעלה ממאתיים שנה ולשתות עד תומה את כוס התרעלה, אולם משעה שנתמלאה סאה זו, אפילו אי נעימות קלה של הליכה בשרב או בגשם נלקחה בחשבונו של הבורא.
בני ישראל יצאו בחודש האביב. כאשר אנו מכירים טובה לבורא ומזכירים את הטובות שהוא עשה לנו, מזכירים אנו גם טובה זו ואין אנו מתעלמים ממנה. התבוננות בנקודה זו, מעלה את מידת הכרת הטובה לשיאים חדשים.