מהיכן סבר משה שיצליח לגייס אומנים לבניית המשכן? הלא זה עתה הם יצאו ממצרים. הן שם, בארץ השעבוד, במשך מאות שנות הסבל והייסורים, לא נקרתה בדרכם הזדמנות כלשהי ללמוד את האומנויות הנחוצות כדי לבנות את המשכן. משכן שבו עמדה מנורת זהב אשר כולה מקשה אחת זהב טהור, מעוטרת בכפתורים, פרחים ושקדים. משכן שבו הציבו את שולחן לחם הפנים, את שני המזבחות ואת הכרובים שסככו על ארון העדות. נוסף לכך, היו גם עבודות הרקמה, מעשה ידי אמן, שעיטרו את יריעותיו של אוהל מועד. זאת, מלבד הניסיון האדריכלי שהיה כה נחוץ. כל אלו לא היו "הצד החזק" של העבדים הנרצעים והמושפלים אשר ניצבו במצרים בתחתית הסולם החברתי. אם כן, כיצד יצוצו לפתע מתוכם אנשי מקצוע מעולים, המסוגלים לעבוד באומנות ובדיוק מרבי בעץ, בזהב, בנחושת וברקמה?
אלא שכאן הניח האלוקים עוד אחת מאבני הדרך לגאולתו של העם. הקמת המשכן הוצגה בפני יוצאי מצרים כאתגר. משה הודיע להם מה צריך לעשות ומה מצפה מהם האלוקים. הוא ציפה לתגובת העם על התפקיד הנעלה שהאלוקים מבקש להטיל עליהם.
תשובתם היתה יכולה להיות אחת מן השתים. הם יכלו לענות לו: "משה רבינו, מי כמוך יודע שאין אנו מסוגלים לבצע את העבודה הזאת. חסרה לנו המיומנות הדרושה לביצוע המשימה. אולי בעוד מספר שנים, כאשר נתארגן ונרכוש מיומנויות, נבדוק שוב את העניין…" אם אמנם כך היו עונים, הם היו מגלים, שלמעשה, נותרו עבדים בלבם, למרות שכבר הוסר עול השעבוד מעל צווארם. היה מתברר שהחזון להמריא לשחקים הוא מהם והלאה, ואל שערי הגדלות הנפשית טרם הגיעו!
למעשה, אירעה במחנה ישראל תופעה הפוכה. הם שמעו את רצון ה` והבינו את האתגר האדיר שניצב בפניהם: אתגר בניית המשכן, שבפנימיותו ובסודותיו הוא מקביל למבנה היקום ולנפש האדם. האתגר הצית את דמיונם. הם החליטו, מתוך התלהבות, לבצע את המשימה הקדושה שהוטלה עליהם, ויהי מה.
איך? באילו כלים? על פי איזו הכשרה מקצועית? שאלות אלו כלל לא עלו במחשבתם. האנשים התנערו מעפר העבדות והאמינו ביכולתם לבצע את רצון האלוקים. וראה זה פלא, הרצון העז הוליד את היכולת, את הכשרונות ואת המיומנויות.
רעיון זה גלום בפסוק: "ויבואו כל איש אשר נשאו לבו" (שמות ל"ה, כ"א). לפני משה התייצבו כל אלו שנשאם לבם, כל אלו שנענו לאתגר, כל אלו שחשו שביכולתם להרים את המשא הכבד והקדוש. התשוקה לפעול כבשה את כל נימי הלב.
ואמנם, היענות העם לאתגר הרוחני שהוצב בפניו, הפכה אותו לעם הנצח. הוא חדל לחיות בהווה, תוך דאגה יום-יומית ואפורה לקיום ולהישרדות. חייו הפכו אמצעי למטרה נעלה יותר, לאתגר מקיף וכולל יותר, אתגר – "עם סגולה", התובע ממנו להיות לפיד המוסר בתוככי ג`ונגל העמים.
כל עוד יהיה העם נאמן לאתגר זה, הוא לא יכלה ולא יאבד, שכן הוא חי בנצח של עצמו!
ומכאן, לאדם עצמו. מעשים גדולים שיחקקו על לב האנושות, אינם מסוגלים לצמוח מתוך חיי שגרה אפורים. רק התמסרות לוהטת לרעיון ולאתגר, מהווה תמריץ המגלה לאדם מהם הכוחות הטמונים בו, כוחות שטרם התגלו עד כה. הדברים אמורים בכל תחום חומרי, ובעיקר באתגרים רוחניים, שבהם "השמים הם הגבול".
נתעכב על אחת מהתכונות שנדרשו מאותם אומנים, היא "חכמת לב". נבאר את כוונתה ואת תרומתה למלאכת המשכן.
התורה מונה את התכונות הנדרשות לאומנים שהופקדו על יצירת כלי המשכן: "וכל חכם לב בכם יבואו ויעשו את כל אשר ציוה ה`" (שמות ל"ה, י`). חכמת לב זו אין אנו יודעים את מהותה, אך ברור כי תכונה זו הכרחית לייצור כלי המשכן.
גם התמקדותה של התורה בתכונותיו הייחודיות של בצלאל בן חור, שניצח על מלאכת האומנים, אינה מסתכמת ביכולותיו האמנותיות, אלא דווקא ברוחניות: "וימלא אותו רוח אלהים, בחכמה, בתבונה ובדעת ובכל מלאכה. ולחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף ובנחשת… ולהורות נתן בלבו הוא ואהליאב בן אחיסמך למטה דן. מלא אותם חכמת לב לעשות כל מלאכת חרש…" (שמות ל"ה, ל"א-ל"ה).
מתיאורים אלו עולה כי כדי להימנות עם אומני המשכן, נדרש האדם ל"רוח אלוקים", ל"חכמה, תבונה ודעת", וכן ל"חכמת לב", בעוד שבתכונותיו האמנותיות והמקצועיות אין התורה עוסקת כלל. האין בכך תימה?
כדי להבין זאת יש להתחקות אחר הגדרתה של "חכמת לב" זו ולהבין את מהותה.
בעולמנו החומרי חיבורם של שני עצמים זה לזה מותנה בצמצום המרחק המפריד ביניהם. כאשר מחבק האדם את חברו, מלמד הדבר על חיבור הגופים. ומה בדבר המחשבות? האם ניתן לחבר בני אדם אף במחשבתם? לכאורה, הדבר אינו אפשרי, שהרי המחשבה מופשטת היא, אינה מוגדרת במקום ובזמן, ואף למדידה אינה ניתנת. אם כן, כיצד נדביק מחשבות?
קצה החוט לפתרון התעלומה נעוץ בשאלה האם נצליח לגלות נקודה כלשהי המחברת את המחשבה המופשטת לממד החומרי. אם אכן נצליח במשימתנו, יסייענו הדבר ללכוד את המחשבה החמקמקה והמופשטת בחושינו החומריים. הבה ננסה.
ראשית, אף שהמחשבה עצמה מופשטת, היא נחשבת מסממני החומר, נאחזת במציאות החומרית. מעשי האדם החומריים, פרי המחשבה הם וממנה הם נובעים. מחשבתו של החייט נתפשת בבדים שהוא תופר, ומחשבתו של הנגר הינה חלק בלתי נפרד מהשולחן שבנה. כאשר מתבוננים אנו בבול העץ שהפך לשולחן, יודעים אנו כי הדבר קרה בעזרת מחשבתו של הנגר. אמור מעתה: כל עוד עומד השולחן על תילו, טומן הוא בחובו את מחשבת הנגר.
מעשי האדם משמרים את מחשבותיו ואף מעניקים להן תוקף חומרי הנקלט בתודעתנו החושית. מעתה, יש בידינו קצה חוט להדבקת המחשבות. כאשר האדם מתבונן ביצירת הנגר, יורד לסוף דעתו ומשיגה במחשבתו, הופכת מחשבתו לזהה בידיעותיה למחשבת הנגר, וזהו חיבור המחשבה. לחיבור מחשבות נדרשת שלימות ההשגה. התאמה זו היא המחברת את מחשבות המתבונן ואת מחשבות הנגר.
כשם שההשגה של תכלית מחשבתו של הנגר מביאה את המתבונן לדבקות בנגר ובמחשבתו, השגת מעשה הבריאה תוביל את המתבונן להדביק את מחשבתו במחשבת הבורא. השגה זו נקראת בפי חכמינו – דבקות!
מושג הקדושה נולד אף הוא מיסוד רוחני זה. מפני מה נתקדשו החיים? מדוע נשתנו חייהם של בני אדם מחייהם של בעלי החיים? מפני מה אוסר ערך קדושת החיים את נטילת חיי האדם, בעוד הוא מתיר ליטול חיי בהמה (לצורך, כמובן)?
בחיבור החיים לגוף האדם מתגלה לעינינו מחשבת הבורא, החפץ בחייו של האדם. הבנה זו מקדשת את חייו של האדם. לעומת זאת, מגלה התורה את מחשבת הבורא שבעלי החיים נבראו לצורך האדם, ובהתרת בשרם פקעה קדושת חייהם.
מהתבוננות בבריאה ובתפקידה לומד המתבונן על מחשבת הבורא, ומתוך כך מדבק הוא את מחשבתו במחשבת בוראו.
כאשר מצווה הקב"ה את משה על בניית המשכן וכליו והכנת בגדי הכהנים, השיג משה בדעתו הטהורה את תכלית מחשבת הבורא. אלא שליצירה זו נדרש הוא לאומנים. הצלחתם של אומנים אלו נמדדת בהשגתם את מחשבת הבורא בציוויו. השגה זו היא שתחדיר קדושה לדומם ותכשירו לתפקידו. לשם כך נדרש משה לאומנים "חכמי לב", תכונה שתעזור להם להשיג את מחשבת בוראם. השגה זו היא שתקדש את המשכן ואת כליו ואת בגדי הכהונה.
חשיבות רבה נודעת למחשבתו של האומן. מחשבה זו עתידה להשפיע באופן משמעותי על המשתמש בכלים אלו. כאשר עוסק האומן במחשבות קדושה בעת יצירתו, תשפיע קדושה זו גם על המשתמש בכליו. לעומת זאת, אם בשעת יצירת הכלים טורדות את מוחו מחשבות שאינן טהורות, תשפיע טומאת מחשבותיו על הכלי, וממילא גם על המשתמש בו.
בהתאם לדברינו, אף נבין שיש לייחס חשיבות רבה ל"כלי" המשפיע תורה, למורה המלמד. למדרגתו הרוחנית של המורה ולטהרת מחשבתו השפעה מכרעת על התפתחותם הרוחנית של תלמידיו.
הידע התורני בכל רובדי התורה ומכמניה אינו מעיד לבדו על קדושתו של המלמד ועל טהרתו. מצטרפת לכך גם מדרגתו הרוחנית, זוהי קדושת מחשבתו, הלא היא יראת השמים ו"חכמת הלב".