אלוקים שולח את משה לגאול את בני ישראל, הנאנקים תחת סבלות מצרים. משה נפגש עם פרעה ותובע את שחרור העם. פרעה – בתגובה מיידית – מחליט: "תכבד העבודה על האנשים ואל ישעו בדברי שקר" (שמות ה`, ט`). ככול שעובר הזמן מצבם של בני ישראל הולך ומחמיר, והישועה אינה נראית באופק.
משה זועק אל האלוקים: "למה הרעתה לעם הזה, למה זה שלחתני? ומאז באתי לדבר אל פרעה בשמך, הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך!" אלוקים עונה למשה: "עתה תראה אשר אעשה לפרעה, כי ביד חזקה ישלחם, וביד חזקה יגרשם מארצו" (שמות ו`, א`).
ואכן, פרשתנו מתארת את תחילת תהליך הגאולה.
המהלך נכנס לאטמוספרה חדשה, להנהגה ניסית השמה לאל את כול חוקי הטבע. חשוב להדגיש, שהניסים לא נועדו רק עבור המצרים, כאמצעי לשחרר את בני ישראל. למכות מצרים ישנה מטרה נוספת. הם נועדו עבור בני ישראל.
בני ישראל היו שקועים בתרבות מצרים שנים רבות, למדו ממעשיהם וספגו את אמונותיהם הכוזבות. אלוקים רצה לחולל שינוי בהשקפת עולמם המוטעית ולהשריש בליבם אמונה אמיתית. לשם כך הוא מראה את שליטתו המוחלטת ביקום כולו, בים וביאור, באדמה ובבעלי החיים, בגרמי השמים ובבני האדם. האירועים נחרטים בליבם לנצח.
הכרה זו הייתה הכרחית עבור עתידם, כדי שיוכלו לקבל את התורה בידיעה מוחלטת במציאות הא-ל ובהשגחתו.
גם על המצרים השפיעו המכות. במכה השלישית אפילו החרטומים והכריזו: "אצבע אלוקים היא" (שמות ח`, ט"ו). לפרעה עצמו לקח הדבר יותר זמן. הוא הוצרך לעבור "סדנה בת עשרה מפגשים" עד שהכיר במציאות האלקים.
פרשתנו, פרשת וארא, מתארת שבע מתוך עשר המכות שספג פרעה. "ההופעה" היתה מרשימה. משה מתריע מראש ומשרטט במדוייק מה עתיד לקרות – והכול מתבצע כמתוכנן. בכל מכה שמו של אלוקים מתגדל ומתקדש יותר ויותר…
המכה השביעית המוזכרת בפרשה היא מכת ברד, כשהתורה מתארת מכה זו, היא כותבת דברים שלא הזכירה במכות שקדמו לה.
משה פונה לפרעה ואומר: "עודך מסתולל בעמי לבלתי שלחם, הנני ממטיר כעת מחר ברד כבד מאוד, אשר לא היה כמוהו במצרים למן היום היווסדה ועד עתה" (שמות ט`, י"ז-י"ח). הנך עדיין "מסתולל" [מלשון לסלול דרך, סלילה נעשית על ידי הפעלת מכבש] וכובש את עמי ואינך משלחם, לכן תגיע מכת ברד. כאן אנו מגיעים לנקודה מעניינת:
"מאחורי" פרעה מצויות שש מכות שפעלו בדיוק נמרץ, כפי שהזהיר משה מראש. לא היתה סיבה כלשהי לתלות את המכות בנסיבות טבעיות. במכת דם, ליהודים היה מים. במכת צפרדע, פרעה ניסה את משה וביקש שהצפרדעים יסורו לאחר זמן מסויים, ואכן, משה הסיר אותן בדיוק בזמן שהתבקש. במכת כינים, החרטומים עצמם ניסו לשכנע את פרעה שאצבע אלוקים היא. במכת ערוב, החיות המזיקות התנפלו רק על בני עמו ולא על בני ישראל. במכת דבר, משה אומר מראש, שלמרות שזוהי מחלה מידבקת, ממקנה בני ישראל לא ימות אפילו אחד! במכת שחין, המצרים היו זבי דם מרוב פצעים ובני ישראל ישבו בבטחה… אין ספק שפרעה מבין היטב בשכלו שאלוקים הוא כול יכול ומעניש אותו על כך שהוא עדיין לא משחרר את בני ישראל.
כעת משה מתרה בפרעה על מכה נוספת. הוא מודיע על עיתוי מדויק – "כעת מחר" (שמות ט`, י"ח). רש"י מסביר: "כעת מחר – כעת הזאת, למחר. שרט לו שריטה בכותל. למחר כשתגיע החמה לכאן, ירד הברד". שעון השמש הוא שעון מדויק ביותר…
משה אומר שהברד ירד בדיוק כשהחמה תזרח על מקום השריטה… בדרך כלל, כשיש ברד קיימת עננות גבוהה… כאן משה מצהיר שהברד יהיה ברד ניסי, הוא לא יסתיר את אור השמש.
משה מוסיף: האדם והמקנה שיהיו בתוך הבית – לא ייפגעו. הברד יפגע רק במי שיישאר בחוץ: "האדם והבהמה אשר ימצא בשדה ולא יאסף הביתה וירד עליהם הברד ומתו" (שמות ט`, י"ט).
ואכן, כך קרה בפועל "הירא את דבר השם מעבדי פרעה הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים, ואשר לא שם ליבו אל דבר השם, ויעזוב את עבדיו ואת מקנהו בשדה" (שם כ`)…
לא יאומן! כיצד ייתכן שישנם אנשים שעדיין לא שמים לב לדבר השם? וכי "עיוורים" הם?
נתאר לעצמנו אדם השב לביתו מסיור מתיש במדבר ביום חמסין. כבר שעות לא באה טיפת מים לפיו והוא נמצא על סף עילפון… הוא מוזג לעצמו כוס מים, והנה ניגש אליו אדם מעורער בנפשו ואומר לו: "אל תשתה את המים, הם מורעלים…". מה יעשה אותו אדם? בודאי לא ישתה למרות צימאונו העז… אדם לא "לוקח סיכונים", כשמדובר על הדבר היקר לו מכל – על חייו…
כיצד אם כן ייתכן, שישנם עדיין מצריים, שחרף אזהרותיו של משה, כתוב עליהם: "לא שם ליבו אל דבר השם", לוקחים סיכון אדיר ומשאירים את מקניהם ועבדיהם בחוץ, הלא דבר הוא…
ידידי… הסיפור אינו היסטורי בלבד, פרעה והמצרים הם אנחנו…
נביא דוגמה: יהושע אסר לבנות את העיר יריחו. בתקופת אחאב חי אדם בשם חיאל בית האלי שרצה לבנות את העיר בניגוד לציוויו של יהושע, זאת למרות האזהרה שכשיניח את היסודות לעיר ימות הבן הבכור, וכשיניח את האבן האחרונה ימות הבן האחרון… חיאל "לא מתרגש", הוא מתחיל לבנות ובנו בכורו מת מיד.
חיאל לא מתרגש: "בני מת בגלל שפעת, ללא קשר ליהושע…". כך מתו כל שבעת בניו, כשלכל אחד הוא מוצא תירוץ אחר.
אחד מיסודות טבעו של האדם הוא לא להודות באשמה. אדם מתרץ לעצמו אין ספור תירוצים, כדי לא לקבל את האמת.
מהיכן נובע אופי עיקש זה? מהו שורשו?
יונתן בן עוזיאל חושף בפנינו את הסוד. "ואשר לא שם ליבו אל דבר השם" – מיהו אותו אדם שלא שם את ליבו? זהו בלעם! אגב, הרעיון מרומז גם במילים: "עודך מסתולל בעמי לבלתי" – ראשי תיבות בלעם (פירוש יונתן).
מה כוונתו?
"בלעם" חוץ מעובדת היותו יועץ של פרעה, הוא גם מייצג רעיון ואידיאה. כך כותבת עליו המשנה במסכת אבות: "כל מי שיש לו שלשה דברים הללו… הוא מתלמידיו של בלעם הרשע: עין רעה, רוח גבוהה ונפש רחבה" (אבות פרק ה`, כ"ב) "רוח גבוהה" זו גאווה, "נפש רחבה" זו תאווה, ו"עין רעה" – כפשוטו…
בתכונות אלו – גאווה, תאווה ועין רעה – הצטיין בלעם, עד שהם גרמו לו לא לשים לב לאיתותים שנשלחו אליו, כדי שלא ילך לקלל את בני ישראל. הוא לא "התרגש" אפילו מפתיחת פי האתון. כנראה בלעם, שהיה אותה שעה במצרים, הרגיע את העם המצרי ואת פרעה שלא לשים לב להתראותיו של משה.
אנו מגלים את עצמנו וחושפים את תכונותינו דרך פסוקי התורה. לעתים תאוותיו של האדם חזקות הרבה יותר מהעובדות. מי שלא מעבד על מידותיו השליליות, עלול להגיע למצב שעובדות בשטח לא "תבלבלנה" אותו.
לא לחינם משה אומר לפרעה במכת ברד: "אני שולח את כל מגפותי אל לבך" (שמות ט`, י"ד). מטרת המכות לרכך את לב פרעה, לרכך את מידותיו.
האם גם בנו יש "פרעה" קטן בלב? האם גם אנו הולכים שבי אחר תאוותנו ואיננו פתוחים לשמוע איתותים?
משל לְמה הדבר דומה? אנו חולפים ליד אדם שנראה כישן על ספסל רחוב. מה נעשה לו? מאומה. ניתן לו לישון בשלווה. אבל מה יקרה אם כעבור שלוש שעות נשוב ונראה אותו באותה תנוחה? מן הסתם נחשוש למצב בריאותו, וננסה להעירו בעדינות. אם הוא לא מתעורר, ננסה לטלטלו בכוח. אם הדבר לא עוזר נזמין כוחות הצלה, נשכיב אותו על הארץ ונטפל בו באמבו וחמצן. אם גם זה לא עוזר, ניתן לו מכות חשמליות כדי שכל גופו יזדעזע, אולי כך יתעורר…
הקדוש ברוך הוא שולח לנו איתותים, הוא מתחיל בנגיעה קטנה בכתף, כדאי לשים לב אליה, כדי שלא נגיע חלילה למצב של מכות חשמל…
עלינו לצאת מהאנוכיות שאופפת אותנו. רק כך, נוכל להיות ערים לסובב אותנו ולהתבונן במתרחש, לפעול על פי האיתותים, ולראות בהם איתותים של חיים…