בפרשת נח מופיעים שני נושאים מרכזיים ששינו את פני העולם.

המבול, המתואר בתחילת הפרשה, חתם תקופה בת אלף ושש מאות שנה. כתוצאה מהמבול הושמד עולם שלם ובכך תמה תקופת בראשית.

דור ההפלגה שצמח לאחר דור המבול, גרם במעשיו לשינוי מהותי במבנה האנושות. בדור זה, התפזרו על פי ה` בני האדם לארבע רוחות השמים ונוצרו שבעים אומות, שהן הבסיס לריבוי העמים עד ימינו.

את נושא דור המבול פירשנו בהרחבה במאמר "המבול על מה ולמה?"

חטאו של דור ההפלגה אינו מפורש בכתובים ורב בו הנסתר על הגלוי. התורה אינה מפרטת את החטא, שבעקבותיו נגזרה גזירת פיזור ותפוצה. התבוננות בפסוקים, מעלה שאלות רבות הנוגעות לתוכן הדברים ולהבנתם:

בפרשת נח (פרק י"א פסוק ב`) נאמר: "וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם".

מהי חשיבות ציון מקום מושבם של האנשים? מה ענין זה בא ללמדנו?

בפסוק ג` נאמר: "הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשריפה, ותהי להם הלבנה לאבן והחימר היה להם לחומר". מדוע מתארת התורה את הכנת הלבנים? על שום מה? איזו תועלת תצמח מידיעת פרטים אלו?

בפסוק ד` נאמר: "הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים, ונעשה לנו שם". הפסוק לא מפרש לצורך מה נבנה המגדל, וכיצד הוא יתרום למטרת "ונעשה לנו שם" המתוארת בהמשך?

המפתח להבנת הפרשה, טמון במילים "ונעשה לנו שם". נעקוב אחרי המהלכים של דור ההפלגה, בעקבות דברי המפרשים.

כהקדמה להבנת מעשיו של דור ההפלגה, נקדיש מספר מלים לערכו הרב של האדם בבריאה. בבריאת העולם באה לידי ביטוי גדלות האדם. הקב"ה נפח בו נשמת חיים, וקבע את מהותו כ"צלם אלוקים". הקב"ה אמר לאדם הראשון: כל מה שבראתי לכבודך בראתי. עוד נאמר לו: "תן דעתך שלא תחריב את עולמי" (מדרש רבה קהלת ז`). מעשיו של האדם – ביכולתם לרומם את האדם ואת הבריאה, וביכולתם, חלילה, לקלקלם. כל זאת מפני חשיבותו העליונה. על האדם להכיר במשמעות מרחיקת הַלֶכֶת של מעשיו.

גדלות זו הודגשה ביתר שאת בכך שאדם הראשון נברא יחידי. זוהי הוכחה שכל העולם נברא כדי לשמש את האדם. אם עיקר תפקיד האדם הוא לפתח את החומריות לטובת האנושות, היו צריכים להיברא ביום ששי המוני בני אדם שיפתחו את העולם ביתר שאת.

כל העולם הוא רק אמצעי עבור האדם, הוא נועד לתועלת התפתחותו הרוחנית; לכן קובעת ההלכה שפיקוח נפש דוחה את כל המצוות, ושמירת חיי האדם נמצאת תמיד בעדיפות עליונה. אך לא כך היו פני הדברים בדור ההפלגה.

על דור ההפלגה נאמר:

"ומעלות (מדרגות) היו לו (למגדל בבל) ממזרחו וממערבו. אלו שהיו מעלים את הלבנים היו עולים ממזרחו, ואלו שהיו יורדים, היו יורדים ממערבו. אם נפל אדם ומת, לא היו שמים את לבם עליו, ואם נפלה לבינה אחת (ונשברה) היו יושבים ובוכים, ואומרים: אוי לנו, אימתי תעלה אחרת תחתיה" (פרקי דר` אליעזר פרק כ"ד).

בדור ההפלגה הפכו הקידמה והטכנולוגיה למטרה, בעוד שהאדם נותר אמצעי בלבד. נפלה אבן ונשברה – ישבו ובכו, מת אדם – אין איש שם על לב, כי יבוא אחר תחתיו.

בתחילה חפצו האנשים לבנות לעצמם עיר, שלא היתה כמותה עד כה בעולם, וכפי שנאמר: "נבנה לנו עיר". בעיר זו תוכננו בתים של קבע.

במרכז העיר התכוונו לבנות מונומנט שיראה מרחוק, "מגדל שראשו בשמים". כל העולם יחזה בפלא הארכיטקטוני, שיתנוסס לתפארת במרכז העיר. כל אדם יתפעל מהחכמה המצויה בו, וממילא כל העולם יתאחד סביב הרעיון שהמגדל מסמל את פיתוח הטכנולוגיה כמטרת על.

בחירת המיקום לעיר אינה מקרית. נאמר: "וימצאו בקעה וישבו שם". דווקא בבקעה ולא בהר. אילו היו בוחרים בהר כדי להקים עליו את העיר, הייתה מלאכת הבניין פשוטה יותר, שהרי בהר מצויות אבני בניין לרוב, והמגדל, גם הוא, היה נראה למרחק רב יותר.

בבחירת הבקעה רצו אנשי דור ההפלגה להדגיש את עליונותם הטכנולוגית, את יכולתם לבנות בנין גבוה שיראה למרחוק, אף שנבנה במקום נמוך כמו בקעה. בנוסף לכך, רצו להוכיח שאין הם צריכים לחצוב אבנים מן הסלע, יודעים הם לייצר אבני בניין בתהליך חדשני: "ונלבנה לבנים ונשרפה לשריפה". הם רצו להחדיר את חשיבות השימוש בחכמה.

גישתם המעוותת של בני דור ההפלגה, לא זו בלבד שזלזלה בחיי אדם למען השגת המטרה, אלא שהמטרה עצמה היוותה התרסה נגד הבורא וכפירה בהנהגתו.

אמרו רבותינו על הפסוק: "ויהי בנסעם מקדם": "אמר ר` אלעזר ברבי שמעון: הסיעו עצמם מקדמונו של עולם. אמרו, אי אפשי לא בו ולא באלוקותו" (מדרש רבה ל"ח, ז`).

דור ההפלגה נכשל בכפירה מוחלטת. הגישה לפיתוח הטכנולוגי איבדה פרופורציות, והביאה אותם אל עברי פי פחת.

ממשיך רבי אלעזר ומפרש: "אמר ר` אלעזר: אי זו קשה? זה שאומר למלך: או אני או אתה – בארמון, או זה שאומר למלך: אני בארמון ולא אתה (מדרש רבה ל"ח, ו).

המשל מדמה את הקב"ה למלך, ואת דור המבול ודור הפלגה לבן מלך. הוא מתמרד נגד אביו, ורוצה ליטול ממנו את המלוכה. הוא פונה אליו באחד משני האופנים:

 א. מציע לו שלטון ב"תורנות": "או אני או אתה…" (דור המבול).

 ב. מגרשו מן הארמון: "שאומר למלך אני בארמון ולא אתה…" (דור הפלגה).

מובן שהאופן השני חמור יותר. בשיטה זו נקט דור ההפלגה. הם פיתחו את הבריאה והצליחו בחוכמתם לשכלל אותה, ולכן, כפרו בקדמונו של עולם, ודרשו את המלכות לעצמם.

למסקנה זו הם הגיעו מתוך פירוש מוטעה של סדרי הבריאה. לנבראים כולם, לחיות, לבהמות ולכל היצורים עלי אדמות, מלבד האדם, הטיב הבורא הטבה מלאה. הם אינם זקוקים לבגדים – מבנה גופם מספק להם הגנה מפני פגעי מזג האוויר ותהפוכותיו. מעונם – נמצא בטבע והוא קל להשגה. מזונם – מוכן לאכילה ללא עמל. לעומתם, האדם קיבל רק את הבסיס למילוי צרכיו. ניתנו לו חומרי גלם בלבד. כדי שיוכל להנות מהם, עליו להשקיע מאמץ רב. המזון, הלבוש, המגורים וכל שאר צרכי האדם, מושגים רק לאחר תהליכים מייגעים. יש להפוך את החיטה לקמח וללחם, את הכותנה לאריג ולבגד וכן הלאה.

אמרו בני דור ההפלגה: אם פחותים אנו מן הבהמות, ועלינו לבצע את עיקר המלאכה לצורך קיומנו, אין אנו חפצים לא באלוקים ולא בהנהגתו (חלילה), כי הוא היטיב לנו רק הטבה חלקית. מעתה הם עברו לשלב הבא, ונטלו את המלכות לעצמם. את ההטבה האמיתית לאנושות, הם טענו, אנחנו מטיבים בעזרת הפיתוח הטכנולוגי "ונעשה לנו שם", שמנו יתפרסם בכל העולם כולו, שאנו המטיבים העיקריים. בכך שהפכנו חומרי גלם למוצרים מושלמים, והבאנו הטבה שלמה לאדם. א"כ אנו מלכי העולם. הם נהגו בדומה למשל שהבן אומר לאביו: אני המלך ולא אתה.

בדור זה התערערו שניים מהיסודות האיתנים עליו ניצב העולם: האמונה בבורא העולם וגדלות האדם מבחינה רוחנית.

האפשרות לפיתוח ושכלול הבריאה, גרמה לכפור בתלות האדם בריבונו של עולם, הם ראו את עצמם כראויים למלוכה. מרוב סגידה לטכנולוגיה, איבד האדם את מעמדו, והפך לכלי שרת של הפיתוח המואץ. במקום שהפיתוח יועד לשרת את האדם, הוא הפך לאדונו.

עונשם של בני דור ההפלגה בדרך של פיזור בכל קצווי תבל, בא כדי למנוע את התלכדות האנושות סביב הרעיון הכפרני. הפיזור הוא זה שאיפשר את המשך קיום העולם.

מה הייתה הכוונה האלוקית בכך שנתן לאדם רק חומרי גלם בלבד?

נתבונן בקללת הנחש, לאחר חטאו של אדם הראשון. לנחש נאמר: "ועפר תאכל כל ימי חייך", והרי הנחש אינו אוכל עפר? אלא אמרו רבותינו: כל מאכל שהנחש אוכל, טועם בו טעם עפר. ועוד, מזונו מצוי בכל מקום בטבע, בדומה לעפר המצוי בכל מקום. לכאורה ברכה היא ולא קללה, שהמזון מצוי בכל מקום ובשפע?

אלא שהפרמטרים האמיתיים לברכה ולקללה נמדדים בסוג הקשר שיש למקבלים עם הקב"ה. הברכה היא לזכות לקשר קבוע ותמידי עם ה`, והקללה היא, ההרחקה והניתוק מהבורא. הנחש נמצא בדרגה הנחותה ביותר. מזונו של הנחש מצוי בכל מקום, ואין הוא זקוק לעולם להרים את עיניו לשמים. בכך נותק לנצח הקשר בין הנחש לבורא, וזו קללה נוראה מאד. לעומת הנחש קיימים בעלי חיים אשר ביניהם לבין הבורא נשמרת דרגת קשר מסויימת. הפסוק בתהלים אומר: "הכפירים שואגים לטרף ולבקש מא-ל אכלם" כשלכפירים אין מזון, הם מרימים את עיניהם לשמים, ופונים בשאגה, שהיא תפילה לבורא עולם.

האדם שהוא בחיר הנבראים, קיבל מאלוקיו רק את חומרי גלם, בשונה משאר הברואים, כדי לקשור אותו בקשר אמיץ עם בוראו ולהגביר בו את כח האמונה והתפילה. האדם חייב להרים את עיניו לשמים בתפילה באופן קבוע ותמידי, לבקש חכמה, בינה ודעת, לבקש גשמים ושפע גשמי. כשהקשר חלילה מתרופף, דואגים מן משמים לחידושו ע"י ייסורים. כשבאים על האדם חלילה ייסורים, הוא נזכר בבורא, ושוב הוא מרים את עיניו לבקשת רפואה והצלחה.

בעלי החיים קבלו בבריאה הטבה שלמה, דווקא משום נחיתותם. האדם קיבל חומרי גלם, למען תתחזק אמונתו בבוראו.

זאת ועוד, ההתפעלות ממעשה ידי האדם עלי אדמות באין ספור תחומים שאליהם הגיע בחוכמתו, מביאה בהכרח להכרה במציאות הבורא. שהרי לאמיתו של דבר, החכמה עצמה אינה פרי יצירתו של האדם, הוא קיבלה במתנה מהבורא החונן לאדם דעת. בדרך זו מתפרסמת האמונה אצל יושבי תבל.

למרות שדורנו רחוק אלפי שנים מדור ההפלגה, אנו לוקים, לדאבוננו, בחלק מן החסרונות שבהם לקה דור ההפלגה. האמונה בה` נדחקה לקרן זווית, והאדם הפך אמצעי לטכנולוגיה המתפתחת בקצב מבהיל. כיום העולם שוב מתלכד סביב הרעיונות אשר הובילו את בני אותו דור. ערכו של האדם נמדד בהישגיו החומרים. הסגידה לטכנולוגיה ולמדע, הפכה את האדם לנקודה מזערית ונטולת חשיבות בקוסמוס. דרגתו המיוחדת כ"צלם אלוקים", כמעט ונשכחה מיושבי תבל. ראוי שניתן את דעתנו לכך, כדי שלא נשקע באותה טעות, שבה טעה דור מקימי המגדל.