בפסוק כתוב: "זכר ונקבה בראם, ויברך אותם ויקרא את שמם אדם" (בראשית ה`, ב`). פתח בשניים: "זכר ונקבה", וסיים בלשון יחיד: "אדם". להבנת הכתוב, נעסוק במשמעותן של המילים: `שותפות` ו`אחדות`.
שותפות – משמעותה לצרף או לסנף. כלומר, אני במרכז, ואני משתף אלי את הזולת כדי להשיג את מבוקשי. אדם הרוצה לקנות עסק, ואין בידו את הסכום הדרוש, לוקח אחר לשותף שישקיע עמו, ויוכלו יחדיו לקנות את העסק.
המטרה של כל אחד מהם היא להתעשר בעצמו, אך מכיון שאינו יכול לעשות זאת לבד, הוא משתף אחר עימו. כל אחד מהם מעוניין למעשה בעושר של עצמו. לכן, כשיתעוררו בעיות בשותפות, או לכשימצא שותף אחר עם תנאים טובים יותר, יחליף הלה את השותף הקיים. זוהי מהותה של שותפות.
אחדות – מלשון אחד, שניים שהתחברו והיו לאחד. קבוצת חיילים קיבלה פקודה לכבוש עמדת אויב. המטרה היא שעומדת במרכז – להציל את העם ממכת האויב. אין כאן אינטרס אישי של כל אחד לעצמו. כולם פועלים למען מטרה אחת, ובכך התאחדו כולם ליחידה אחת. מטרה עילאית הופכת רבים לאחד.
נקודה זו התגלתה במעמד הר סיני. נאמר (שמות י"ט, ב`): "ויחן ישראל נגד ההר". החונים הם רבים, מדוע אם כן כתבה התורה "ויחן" בלשון יחיד? ללמדנו, שהואיל וכולם היו מאוחדים סביב מטרה עילאית, שהיא קבלת התורה, אחדות זו הפכה את הרבים ליחידה אחת.
נתבונן עתה במעמד הנישואין: המשפט המצוי בפי כל בנישואין מן השורה הוא: "אני לוקח שותף לחיים". האשה או הגבר, כל אחד מהם, נמצא במרכז, והוא מצרף אליו את בן זוגו. הואיל ואינו יכול להשיג את מבוקשו בלעדיו. בני הזוג פתחו עסק משותף יחדיו, וראוי לקרוא להם בשם `שותפים`. למעשה, זוהי טעות.
ההשלכות תהיינה בדיוק כמו בשותפות רגילה… כל אחד מהם סובר כי הצרכים שלו הם שעומדים במרכז, ובן הזוג קיים כדי לספקם. בפגיעות הדדיות אין מקום לויתור, כי אין מטרה עילאית שתגמד ותדחה אותם.
בשותפות הנוהג הוא שמחליפים את השותף, כשיש שותף טוב ממנו. ומכאן הסיבה לגירושין הרבים המתרחשים בארץ ובעולם.
התורה מלמדת שזוג יוצר אחדות. הפסוק אומר: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בראשית ב`, כ"ד). מטרת הנישואין להפוך שניים לאחד. ברובד הפנימי של התורה (בזוהר) התגלה שכל אחד מבני הזוג נקרא `פלג גופא` – חצי גוף. יחדיו הם יוצרים את האדם השלם, ולכן בזמן הנישואין מברכים את ברכת: "יוצר האדם". נישואין מסוג זה אינם כשותפות עיסקית, אלא כאחדות היוצרת שלימות.
עתה מובן היטב הפסוק המובא בתחילת המאמר: "זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם". הם אמנם שניים, אך מכיוון שיש להם מטרה עילאית משותפת שהפכה אותם למאוחדים, ניתן להגדירם בלשון יחיד – אדם.
שותפות במעשה בראשית
לנישואין מטרה נוספת – לזכות להוריד נשמה אלוקית מבורא העולם. השכינה שורה בביתם, מידת אחידותם גבוהה והם זכאים לצפות להבאתה של נשמה יהודית גבוהה בדמות צלם אלוקים.
שותפות זו של בני הזוג עם הקב"ה, היא הסיבה העיקרית למצות כיבוד אב ואם. בפשטות סיבת מצוה זו היא משום הכרת טובה, ההורים השקיעו בבנם רבות, ויש לכבדם. תשובה זו נכונה מאוד, אך לתשובה זו קיימות השלכות.
אם ההורים לא גידלו את הבן בביתם מהרגע שבו נולד, אין מקום לחיוב הכרת טובה, אך למרות זאת ההלכה קובעת שגם במקרה זה חייב הבן בכבודם.
בנוסף, אם בסיס החיוב לכבדם יסודו בהכרת הטוב בלבד, ניתן לשלם להם עבור השקעתם. אפשר לשלוח להם צ`ק מכובד, ולפרוע את ההשקעה. אך ההלכה קובעת שאין מקום להפטר ממצות הכיבוד.
הסיבה העיקרית למצות כיבוד ההורים היא השותפות הגבוהה של ההורים עם הקב"ה בהורדת נשמה קדושה לעולמינו. הואיל והקב"ה נמצא בשותפות זו, קיים חיוב של מצות כבוד ה`. מצות כיבוד אב ואם יונקת את כוחה ממצות כבוד ה`.
עשרת הדברות מתחלקות לשתי קבוצות. קבוצה אחת בת חמש דברות, הן המצוות שבין אדם למקום. וקבוצה שניה בת חמש דברות, הן המצוות שבין אדם לחברו. מצות `כבד את אביך ואת אמך` כתובה בקבוצת המצוות שבין אדם למקום. למרות שלכאורה, זו מצוה שבין אדם לחברו. מוכח שמצוה זו שורשה במצות כבוד ה`, כבודם של ההורים נובע מכבודו של מקום, ולכן גם מצוה זו היא בכלל המצוות שבין אדם למקום.
וכך נאמר במסכת קדושין (ל`, ע"ב): "שלושה שותפין הן באדם, הקב"ה אביו ואמו. בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו, אומר הקב"ה מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני". בכיבודם מתכבד הקב"ה, כי הוא כלול במצוה זו.
העברת התורה מדור לדור
בספר שמות מסופר שכאשר משה רבינו הודיע לפרעה על המכה השביעית, מכת ארבה, פנו היועצים אל פרעה ואמרו: "הטרם תדע כי אבדה מצרים!". פרעה ביקש להחזיר אליו את משה ושאל: "מי ומי ההולכים?" ענה לו משה רבינו: "בנערינו ובזקנינו נלך, כי חג ה` לנו". השיב לו פרעה: "לכו נא הגברים כי אותה אתם מבקשים, ויגרש אותם מאת פני פרעה". מדוע התפוצץ המשא ומתן על דבר שולי לכאורה, שהילדים לא יצאו עם הוריהם?
נראה כי פרעה רצה שהילדים ישארו במצרים ולא ילכו עם הוריהם, כדי שלא יראו כיצד ההורים מקיימים את מצוות האלוקים. בכך יווצר נתק בין הדורות, ופרעה יוכל לחבר את הדור החדש לתרבות מצרים, ובכך ישיג חלילה, את חיסולו של העם היהודי.
אם אדם רוצה בהשמדת עם, עליו לנתק את הדור הבא מהדור הקודם, ובכך תושג המטרה. ומכאן להיפך, אם רוצים אנו לשמור על נצחיותו של העם היהודי, עלינו להעביר את התורה לדור הבא, ובכך יתחבר לדור הקודם. זוהי המטרה העילאית הנוספת של הבית היהודי, לבנות את הדור הבא על אותם ערכים שמהווים את אבני הבנין של הדור הנוכחי.