האדם מוגדר כ`צלם אלוקים`, ומאידך גיסא שמו `אדם`, "כי מן האדמה לוקחת, כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (שם ג, י"ט). כיצד משתלבת העובדה שמעפר יסודו והוא בן תמותה, עם היותו `צלם אלוקים`, והרי הקב"ה אינו גוף ואין לו דמות הגוף?
התשובה היא שגופו של האדם יסודו מעפר, אך קיימת בו גם נשמה אלוקית, כנאמר: "ויפח באפיו נשמת חיים" (שם ב`, ז`). באותה נפיחה הוענקו מספר תכונות של הבורא לאדם. האדם נקרא "צלם אלוקים", למרות שגופו מן העפר, בזכות אותן תכונות שבהן הוא דומה לבוראו.
אחת התכונות היא כח הנתינה. מידת ההטבה היא מציאותו של ה`, ומציאות זו חקוקה בעמקי נשמתו של האדם.
האדם לא יוכל להגיע לשלימות אם אין לו למי להעניק. באמצעות הנשואין מממש האדם את כח הנתינה שבו. בחיי הנישואין הוא חייב להתגבר על מידותיו, ללא התחשבות במצבי רוח משתנים, כך תכונת הנתינה הופכת לחלק מטבעו של האדם, ובאה לידי ביטוי עובדת היותו צלם אלוקים.
כאשר הבעל מעניק לאשתו, הוא משדר לה כי הוא אוהב אותה ומעוניין בקשר איתה, היא מתחברת אליו ביתר שאת, ושמחה לעשות את המשימות המוטלות עליה, כנאמר: "ושמח את אשתו אשר לקח" (דברים כ"ד, ה`).
ההענקה של הבעל מוציאה אל הפועל את הכוחות הנפלאים של האשה. היא מטיבה לבניה, ובכך מגיעה לשלימות עצמית במידת ההטבה. כוחות הנתינה המצויים אצלה הם רבים וגדולים מאד, מעבר לכללי הטבע, והיא יכולה להגיע לשלימות עצמית מהר יותר מהאיש.
יסוד זה טמון בחלומו השני של יוסף: "והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי" (בראשית ל"ז, ט`). השמש מסמלת את יעקב אבינו, הירח את זלפה שפחת רחל ואחד עשר כוכבים את אחי יוסף. מחלום זה ניתן ללמוד את המבנה האמיתי של הבית היהודי.
השמש המעניקה אור מסמלת את כח הנתינה. לעומתה, לירח אין אור עצמי משלו. הוא מאיר מכוח אור השמש. הירח מסמל את כח הקבלה. באור שקיבל מהשמש, הוא מאיר ליושבי תבל. מכאן ניתן ללמוד כי תפקיד הבעל להאיר כשמש, תפקידו להעניק ולתת. האשה דומה לירח, זקוקה היא לאור מבעלה כדי שתוכל להאיר. ככל שהיא פונה יותר אל בעלה כך אורה הולך ומתגבר, וכל זה כדי להאיר לבניה, עד שהם הופכים לכוכבים מאירים.
ההענקה שמעניק לה הבעל בנויה על הערכת אישיותה. הקשר שנוצר בתחילת הדרך והיה בנוי על בסיס אהבת נעורים, הופך לקשר אמיתי ונצחי, קשר בין נשמה לנשמה. זוהי הדרך לנישואין של נצח. קשר הבנוי על הערכת האישיות.
על הפסוק: "אעשה לו עזר כנגדו". אמרו רבותינו: "אם זכה – עזר, ואם לאו – כנגדו" (בראשית רבה י"ז). במסכת סוטה (י"ז ע"א) נאמר, "איש ואשה זכו – שכינה ביניהם, לא זכו – אש אוכלתן".
אם "זכה" מלשון `זיכוך` – אם תיקן את מידותיו וזיכך את עצמו, והבין שהיסוד של בנין הבית מושתת על נתינה והענקה, ולא על לקיחה, האשה היא עזר, כי היא מבינה שבעלה אוהב אותה על בסיס הערכת אישיותה.
אולם אם "לא זכה" – אם לא זיכך את מידותיו, אם הוא רואה באשתו רק את הצד החומרי, היא כנגדו. גם בה טמונה בה נשמה אלוקית. והסתכלות זו נוגדת את טבעה, וממילא רע לה במחיצתו. במקום לחיות באחדות הם הופכים ליחידים הגרים בעל כורחם בצוותא. בית זה הופך לבית של מחלוקת, "ואש אוכלתן", מבית זה השכינה מסתלקת, היו"ד מסתלקת מהאיש, והה"א מסתלקת מהאשה, ונשארים שניהם – אש מול אש…
גם זה כלול בחלום יוסף. האיש דומה לשמש, האור של השמש נוצר משריפת חומרים. ללמדך, שהאיש מאיר באמצעות תיקון המידות, כעין צירוף הזהב באש. האשה דומה לירח, בירח אין שריפת חומרים – והיא כמראה המקבלת אור מהשמש ומעבירה אותו לכדור הארץ.
הסיבה לשוני זה טמונה בשורש בריאתם. האיש שנברא מהעפר, מצויים בו יסודות העפר – ולכן, הוא זקוק לתיקון המידות, התיקון הוא חלק מתכליתו. לעומתו, האשה נבראה מעצם שנלקחה מאדם הראשון, אין יסודה מן העפר, ואין היא צריכה בדרך כלל לתיקון המידות.
אהבה אחת קיימת בעולם – אהבת האדם את עצמו. קשה מאוד להגיע לדרגה גבוהה של אהבת הזולת. אך על ידי הענקה תמידית לאשתו, מתחברת היא אליו, והופכת לחלק ממנו. מעתה, אהבת עצמו מתפשטת גם אליה. אותיות אהבה הן בגימטריה שלוש עשרה, כמנין אותיות המלה אחד. לומר, שאהבה אמיתית, הבאה ע"י הענקה תמידית, בכוחה להפוך את השניים לאחד.