מובא בילקוט שמעוני (וירא רמז ק"א): "אמר אברהם, אתמול אמרת לי `כי ביצחק יקרא לך זרע`, וחזרת ואמרת `קח נא את בנך`, ועכשיו אתה אומר `אל תשלח ידך`? אמר לו הקב"ה: לא אחל את בריתי שאמרתי `את בריתי אקים את יצחק`. בשעה שאמרתי לך `קח נא את בנך` מוצא שפתי לא אשנה, וכי אמרתי לך `שחטהו`, `העלהו` אמרתי לך, אסקיתיה אחתיניה (תעלהו ותורידו)".

מתשובת הקב"ה לאברהם, `וכי אמרתי לך `שחטהו`, "העלהו" אמרתי לך`, ניתן היה להבין, שהעקידה היתה ניסיון בלבד – להעלות את יצחק על גבי המזבח ותו לא, ולמעשה העקידה לא התגשמה במציאות. אך טעות היא לחשוב כך. העקידה התבצעה בשלמותה. הכיצד?

פרחה נשמתו

אמרו רבותינו: "ר` יהודה אומר, כיון שהגיע החרב לצווארו, פרחה ויצאה נשמתו של יצחק. וכיוון שהשמיע (ה`) קולו מבין שני הכרובים: "אל תשלח ידך אל הנער", חזרה נפשו לגופו והתירו, ועמד יצחק. וידע יצחק שכך עתידים המתים לחיות, ופתח ואמר: ברוך אתה ה` מחיה המתים" (ילקוט שמעוני שם).

על פי דברי רבותינו יצאה נשמתו של יצחק בפועל ע"י ה`, ונתקיימה העקידה, פשוטו כמשמעו. כאשר אנו מזכירים בתפילה: ועקידת יצחק לזרעו תזכור, הדברים הם כפשוטם, שהרי פרחה נשמתו, והוא נחשב כקרבן גמור על גבי המזבח.

"נפש כי יקריב"

בהמה שכל מהותה הם בשרה, עורה ודמה, קרבנה מתקיים כאשר חלקים אלו עולים על גבי המזבח.

האדם שמהותו היא נפשו – הקרבת נפשו היא קרבנו.

בהסכמת יצחק אבינו לעלות על גבי המזבח להישחט, ובהסכמת אברהם אבינו לשחטו כציווי ה`, מסירות נפש זו של שניהם לעשות את רצון ה`, היא קרבנו של האדם. בהעלאה למזבח התקיימה העקידה בפועל.

זו הייתה תשובת ה` לאברהם אבינו: `העלהו` אמרתי, ולא `שחטהו`. אמר הקב"ה לאברהם: וכי יש לי צורך בבשר אדם? ב`העלאה` עצמה קיימתם את מצות העקידה.

ניסיון העקידה הציב שני יסודות בבנינו של עם ישראל בדרכו רצופת התלאות לאורך כל שנות ההיסטוריה.

היסוד הראשון, אין אנו אמורים להבין את הנהגת ה` בעולם. אנו מצווים לקיים את מצוותיו, גם כאשר אין הדברים מתיישבים על ליבנו.

היסוד השני, התגשמות העקידה בפועל, כפי שבארנו, הולידה את מסירות הנפש של העם היהודי בכל הדורות. זהו הבסיס ל`עקדות` הרבות שליוו את ההיסטוריה היהודית, מול גיזרות היוונים, במדורות האינקוויזיציה בספרד ובמחנות המוות הגרמניים. אלפים ורבבות מסרו את נפשם על קידוש ה`, בשעה ששם ה` נישא על שפתותיהם.

העקידה פותחת במילים: `קח נא`, נא, לשון בקשה. מה טיבה של בקשה זו?

אמרו רבותינו: "`ויאמר, קח נא את בנך`, אין נא אלא לשון בקשה. משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שעמדו עליו מלחמות הרבה, והיה לו גיבור אחד שהיה מנצח את כולם. לימים עמדה עליו מלחמה חזקה. אמר לו (המלך): בבקשה ממך עמוד לי במלחמה זו, כדי שלא יאמרו, הראשונים לא היה בהן ממש. כך אמר לו הקב"ה לאברהם: הרבה ניסיונות ניסיתיך ועמדת בכולן, בבקשה ממך עמוד לי בניסיון זה, כדי שלא יאמרו הראשונים אין בהם ממש" (ילקוט שמעוני וירא רמז צ"ו).

מדברי המדרש עולה, שניסיון העקידה הוא אבן בוחן לכל הניסיונות הקודמים. וזאת, מפני שלאברהם אבינו היו סיבות רבות `להתפלל לה` על ביטול ציווי העקידה`:

א. הסתירה בין שני הציוויים, הציווי לעקידה לעומת הבטחת הזרע מיצחק אבינו.

ב. הסכנה להפסק האמונה בבורא עולם בקרב גויי הארץ.

ג. רחמי האב על הבן.

ד. בנך, יחידך, אשר אהבת – להיות בזמן ההקרבה בשיא האהבה לבן, ובמצב זה להקריבו, זוהי דרישה שמעל לגדרי הטבע.

פנה ה` אל אברהם בלשון תחנונים, לבל יתפלל לביטול מצות העקידה. כי על ידה יתייסדו מהלכים מהותיים לקיומו של עם ישראל בהיסטוריה.

ההליכה אחרי ציווי ה` ללא שאלות ומסירות הנפש למען קיום מצות ה` במהלך הדורות, הם יסודות שטרם הונחו בניסיונות הקודמים. משום כך התבטאו כלפיהם רבותינו – "בראשונות אין ממש", כשכוונתם לנסיונות הקודמים.

שורש מלחמת ישמעאל בישראל

פרשת העקידה נפתחת במילים: "ויהי אחר הדברים האלה", איזה עניין או מאורע, קדם לציווי העקידה?

אמרו רבותינו: ר` לוי אמר, אחר דבריו של ישמעאל ליצחק. אמר לו ישמעאל ליצחק: אני גדול ממך במצוות, אתה מלת בן שמונת ימים, אני בן שלש עשרה שנה (ויכולתי להתנגד ולא התנגדתי). אמר לו יצחק: ובאבר אחד אתה מתגרה בי? אם אומר לי הקב"ה: זבח עצמך לפני, אני זובח. מיד – "והאלוקים נסה את אברהם" (מסכת סנהדרין פ"ט ע"ב)

טענתו של יצחק כי מסירות נפשו גדולה משל ישמעאל, היא שהביאה לניסיון העקידה. `אחר הדברים האלה` של יצחק, ציווה הקב"ה את ניסיון העקידה, כדי להוציא לפועל את מסירות נפשו של יצחק. בכך יוכרע גם הוויכוח למי יש יותר מסירות נפש בקיום המצוות.

ישמעאל טען: לי יש מסירות נפש, כי יכולתי להתנגד ולא עשיתי כן. אותך מלו בן שמונה ימים, אולי אם היתה לך דעת היית מתנגד. אם כן, אני הבן שמגיע לי להיות ממשיכו של אברהם אבינו.

יצחק עונה לו: אני מוכן להעקד וזו מסירות הנפש הגבוהה ביותר, וא"כ אני הוא הממשיך של אברהם אבינו.

וויכוח זה נמשך עד ימינו אנו. רק מי שימשיך את דרכו של אברהם אבינו במסירות נפש אמיתית, הוא שיזכה בירושת הארץ.

בני ישמעאל היו מוכרחים לסלף ולכתוב בקוראן שישמעאל הוא הבן שנעקד על גבי המזבח, ולא יצחק. והוא זה שמסר נפשו בעקידה ולו הזכות על ארץ ישראל.

מכוח סילוף זה, שואבים בניו המתאבדים את כוחם, ומוכנים למסור את נפשם. מפעיליהם במסגדים שוטפים את מוחם בתיאור השליחות הרוחנית הנעלה שיבצעו, כשימסרו את נפשם למען רציחת יהודים, ש`חמסו` מידיהם את הארץ.

מלחמת ישמעאל בישראל, היא מלחמת דורנו, כשהלוחמים בה פועלים על בסיס מסירות נפשם. ועל כן הניצחון שלנו יושג, אך ורק על ידי מסירות נפש לקיום תורה ומצוות, בדרגה בה מסרו את נפשם אברהם ויצחק בקיום מצות העקידה.