כל אחד מאיתנו נתקל במהלך חייו בשאלה: מה עושים עכשיו? מה ה` רוצה ממני? מהו הצעד הנכון לעשותו כעת? שאלות אלו צצות בעת שאנו נדרשים להחליט בין שתי אפשרויות, שבשל משקלן השווה אין אנו יודעים כיצד לנהוג. במקרה זה אנו פונים אל ה"סימנים".
אם אנו נתקלים בשרשרת תקלות לפני צאתנו לדרך, ייתכן שנחשוב כי מן השמים מעכבים אותנו. מצב זה מוליד משפטים כמו: "כנראה ה` לא רוצה שניסע" או "אתה רואה, זה סימן שעוד לא הגיע הזמן". וכן להיפך, פעמים האדם מבחין כיצד המציאות מישירה עצמה לרצונותיו ו"הכל מסתדר לו". הוא תולה זאת בהסכמתה של ההשגחה להחלטתו.
האם הדבר נכון? האם זוהי הפרשנות הראויה?
ובכן… לא. אפשר שעל אף שהמציאות מתאימה את עצמה לרצונותינו, אין בה כדי להעיד כי אכן זהו רצון ה`. וכן להפך, גם אם הדברים "לא מסתדרים", אין בכך כדי ללמד שאין ההשגחה האלוקית חפצה שנגיע אל מחוז חפצנו. כדי לדעת אם פרשנותנו לאירועי חיינו נכונה, עלינו לצעוד בעקבות "חוק התרגום", ולהבינו על בוריו.
חוק ה"תרגום"
משה רבינו שלח מרגלים לארץ כנען, כפי שנאמר (במדבר י"ג, ב`): "וידבר ה` אל משה לאמר. שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען, אשר אני נותן לבני ישראל, איש אחד, איש אחד למטה אבותיו תשלחו, כל נשיא בהם. וישלח אותם משה ממדבר פארן על פי ה`, כולם אנשים ראשי בני ישראל המה".
במבט לאחור, ניתן לקבוע כי מעשי המרגלים גרמו זעזוע, שהשפעתו נמשכת לאורך אלפי שנים. המרגלים גרמו את הארכת שהותם של בני ישראל במדבר ואת מותם של כל בני דור יוצאי מצרים. מכיוון שבכו בכייה של חינם, הענישם הבורא "בבכייה לדורות". חטא זה הכשיר את חורבן שני בתי המקדש, שהתרחש אף הוא באותו יום, ט` באב.
לפני צאתם, הציג משה בפני המרגלים את משימתם ואת השאלות שעליהן יתבקשו להשיב עם שובם:
א. להעריך את עוצמתם הצבאית של עמי כנען (במדבר י"ג, י"ח) – "וראיתם את הארץ מה היא, ואת העם היושב עליה, החזק הוא הרפה, המעט הוא אם רב".
ב. לבחון את עתודותיה החקלאיות של הארץ (שם י"ט) – "ומה הארץ אשר הוא יושב בה, הטובה היא אם רעה".
ג. להעריך את חוסנם הלאומי של הכנענים (שם) – "ומה הערים אשר הוא יושב בהנה, הבמחנים אם במבצרים".
ד. לתת את ליבם ליכולותיה החקלאיות (שם כ`) – "ומה הארץ, השמנה היא אם רזה, היש בה עץ אם אין".
ה. להביא בכליהם מפירות הארץ (שם) – "והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ".
עם שובם, השיבו המרגלים את התשובות לשאלות האמורות. על עוצמתם הצבאית של יושבי כנען הם השיבו: "עז העם היושב בארץ" (במדבר י"ג, כ"ח). על יכולת עמידתם החקלאית ענו: "וגם זבת חלב ודבש היא" (שם כ"ז). על יכולת עמידתם הצבאית אמרו: "הערים בצורות גדולות מאד" (שם כ"ח), ועל פוריות הארץ ענו: "וזה פריה" (שם כ"ז).
לכאורה, מתשובותיהם עולה כי המרגלים דבקו בכתב מינויים והשיבו על השאלות שהציג להם משה בטרם צאתם. ומכאן יש לשאול: מדוע נענשו? האם היה עליהם לעוות את המציאות שראו בעיניהם? והרי אם היו נוהגים כך, היו מועלים בתפקידם.
המרגלים חטאו בפרשנותם השגויה לסדרת האסונות שנתגלו לעיניהם בארץ כנען. במקום לשייך את המוות המסתורי שפקד את יושבי כנען, כנס ההשגחה, הם הציגוה כ"ארץ אוכלת יושביה", ארץ שאינה ראויה למגורים. בכך הם מוטטו את רצון העם להגיע לארץ המובטחת.
כדי לנתח נכון את האירועים נדרש האדם לשני תנאים: א. שתהיה דעתו נקייה וזכה מכל סיג של מניעים זרים, שאם לא כן יעוותו מניעים אלו את דעתו, ובהכרח תהיה פרשנותו שגויה. ב. שתהיה אמונתו בבורא יציבה וחזקה, שרירה וקיימת. בכוחה של האמונה יהיה להצילו מהטעיית החושים ומעריצות השכל.
הזוהר הקדוש מסביר כי המניע לפרשנותם השגויה של המרגלים היה החשש כי בכניסת בני ישראל לארץ הם ימליכו מלך, שיוריד את המרגלים מגדולתם. הם רצו להשאיר את המצב על כנו ולהישאר במדבר.
גם כישלונם של בני ישראל עצמם נבע מחיסרון באמונה. הקב"ה אמר לעם ישראל: "טובה הארץ", והם לא האמינו, אלא אמרו: "נשלחה אנשים לפנינו" (דברים א`, כ"ב).
הרי לעינינו שתי אפשרויות שיכולות להטעות את בעליהן ולהביאם לידי טעות בהבנת מעשי ההשגחה. המניעים הזרים וקטנות האמונה, יש בהם כדי לסכן את אמינות פרשנותנו לאירועי החיים, ועל כן, כאשר נחפוץ לדעת את רצון ה`, עלינו לבחון את חוסנה של אמונתנו מחד גיסא, ואת נקיות דעתנו מאידך גיסא.