חיים בן השלוש הוא ילד רגיל. אהבת השלום שוכנת בליבו תדיר, כבשאר הילדים, אלא שכאשר נדרש חיים לפתוח את פיו ולאכול, הוא נאלץ בעל כורחו להכריז על "מלחמת אין ברירה".
בעקבות מלחמותיו, הפך חיים לשפן ניסיונות. אמו ניסתה שיטות שונות ומגוונות, כדי שיואיל תכשיטה לפתוח את פיו. שהרי גלוי וידוע לכל, שאין לה לאמא היהודייה בעולמה נחת מרובה, כנחת הבאה בעטייה של צלחת ריקה. ניסתה בטוב וברע, בתחנונים ובאיומים, המעוגנים בחוק, כמובן, אלא שחיימק`ה ילד עקשן הוא.
אלא שלא הכול רע. היו ימים שהם היה חיים הקטן מנוע ממלחמות. היה זה כאשר סבתא שמחה היתה מגיעה לביקור. בימים אלו היה חיים אוכל ואוכל, עד שלא צלחת ריקה אחת היתה מונחת לפניו, אלא צלחות הרבה. אמא של חיים, על אף שאהבה את חמותה, קנאה בה. ואף שאמרנו כי צלחת ריקה סגולת נחת יש בה, היתה הקנאה מקלקלת את השורה, ומתוך כך היתה הנחת נעלבת והולכת לה.
"גלי לי את הסוד", ביקשה אמא של חיים מחמותה באחד הימים, עת התקרבו הלבבות.
"איזה סוד?"
"נו… את יודעת… זה שאצלך חיימק`ה אוכל, ואילו אצלי, את נשמתי מוציא הוא, עד שהוא מואיל לפתוח את פיו".
"אה… זה? זה פשוט מאוד", ענתה חמותה כלאחר יד, "זו הקנאה, בתי. זהו כוחה של קנאה. כאשר אני מבקשת שיפתח את פיו, הוא, כמובן, מסרב. ואז אני לוחשת באוזניו: `חיימק`ה, לא נורא, אתה לא צריך לאכול את האוכל הטעים. אחותך שרה תשמח מאוד לאכול את האוכל שלך, נכון?` חיים אינו מתרגש מדברי, אלא שאז מקרבת אני את הכפית אל פיה של שרה אחותו. שרה מחייכת בניצחון ופותחת את פיה לקראתה. חיימק`ה מביט בפניה הזוהרות של אחותו ואינו יודע אם בשל המזון המונח בכפית היא זוהרת או שמא על ששמחה היא `לגזול` את מזונו. השמחה שעל פניה פותחת את פיו והוא צועק: `לא סבתא, זה שלי, אני רוצה לאכול`. אז מחליקה הכפית לתוך פיו והוא… אוכל".
הקנאה בשירות החינוך
כוח הקנאה עצום הוא, עד שניתן לומר כי מניע הוא את האנושות כולה. למרות שכוחות רבים גועשים בנפש האדם, מידת הקנאה ייחודיות יש בה, וזאת על שמסוגלת היא ליצור `יש מאין`.
התאווה, אף שכוחה רב, אין היא מתעוררת לפעולה, אלא בשעה שמתעורר החיסרון בנפש בעליה. לעומתה, הקנאה מסוגלת להמציא חסרונות בלב בעליה, ולשעבד את כוח התאווה כדי למלאותם. יתכן שיעברו על האדם ימים רבים בלי שיתאווה למכונית. אולם כאשר יבחין במכונית החונה בחצר שכנו, תצית הקנאה את החיסרון שבליבו והוא יתאווה למכונית משלו. לא משום שהוא צריך אותה, אלא שקנאתו עוררה את רצונו, והוא לא ינוח ולא ישקוט עד שימלאנו. הקנאה יוצרת חסרונות בנפש האדם `יש מאין`.
אין קנאתו של אדם מתעוררת מכל חפץ המונח בחצר שכנו. הקנאה תתעורר רק כאשר יבחין בהנאה הנגרמת לשכנו מהחפץ, וכמידת ההנאה, כך מידת הקנאה. וזאת, כדי שלא יחמיץ אף הוא הנאה זו.
חיימק`ה הקטן אינו יכול לה למידת הקנאה. אמנם לא בכל פעם שתקרב סבתו את כפית המזון לעבר פי אחותו, יזעק חמס על ה"גזילה". זעקתו תתעורר רק כאשר יבחין בשמחה ובתענוג הנמסכים על פני אחותו. הם אלו שפותחים את פיו לזעקה. ונמצאנו למדים כי כמקרה חיימק`ה הקטן, כך גם מקרהו של חיימק`ה ה"גדול".
כהורים, מבקשים אנו להנחיל לילדנו ערכים, אלא שעולמנו החומרי מפתה הוא עד מאוד, ולכן, יתקשה האדם לוותר על מנעמיו לטובת ערכיו.
קושי זה ניצב בפני הורים המבקשים להנחיל לילדיהם את ערכי התורה והמצוות. מכאן, שעבודתם של הורים שומרי מצוות בהנחלת ערכיהם קשה היא משל אחרים.
עשיית המצוות מיראה או מפחד, כוחה מוגבל. גם סיכון מסוים יש בה, כי מאיימת היא על שאיפת התענוג המוטבעת בנפש האדם. לעומתה, העשייה מאהבה מחסנת את ילדינו ומאפשרת להם להתמודד בגאון מול פיתויי הזמן, שכן מחליפה היא תענוג בתענוג- את תענוגי החומר מחליפה היא בתענוג רוחני.
ואם תשאלו, כיצד ניתן להאהיב את התורה ואת המצוות על ילדינו? אומר לכם את שגילה לי מורי ורבי: על ידי שימוש נכון במידת הקנאה. וכבר אמרו חכמים: "קנאת סופרים – תרבה חכמה".
חינוך לאהבה כיצד?
הקב"ה מצווה את משה ללמד את אהרן ואת בניו על קדושת הכוהנים ועל הדינים הנלווים למעמדם הייחודי. מעמד זה, אף שזכויות רבות יש בו, גם מגבלות הוא נושא בכנפיו. הזהירות שבה נדרשים לנהוג הכהנים הקדושים היא "בנוסף" לזהירות המוטלת על כל העם. אין קדושה זו מחליפה את חובת שאר המצוות, אלא נוספת היא עליה, ומכאן שקשה עבודתם הרוחנית של הכוהנים מעבודתם של שאר ישראל. ולכן, חינוך בניהם- לסיוע גדול הוא צריך.
בציוויו למשה, מלמד הקב"ה את סוד הנחלת הערכים, כדי שבכך יסייע לכוהנים בעבודת חינוכם (ויקרא כ"א, א`): "אמור אל הכוהנים בני אהרן, ואמרת אליהם, לנפש לא יטמא בעמיו". חז"ל שאלו: מדוע כפל הקב"ה את המילים "אמור" ו"ואמרת", וענו: "להזהיר גדולים על הקטנים". במילים אלו לימדונו יסוד חינוכי חשוב.
הקניית הערכים לילדינו מתבצעת הן בצורה ישירה והן בצורה עקיפה. יתרונה של ההוראה הישירה היא בכך שהמסרים העוברים דרכה בהירים הם וברורים, קצרים וחדים. אלא שגם חיסרון יש בה. אין ההוראה הישירה כי אם הוראה מעשית ויבשה, שכלית ותובענית. ומכאן, שמאיימת היא על רצונותיו של הילד, ואין בכוחה ליצור בליבו את ההזדהות הרגשית עם מעשי המצווה.
לעומת זאת, הדרך העקיפה, כאשר הילד הצופה בהוריו ובמעשיהם, לומד הוא מהם מהו המעשה הנכון והראוי, בלי שתבעו זאת ממנו. הילד בוחן את ההתאמה בין פיהם וליבם של הוריו, ולומד מה חשוב באמת בעיניהם. אמנם שיטה זו אינה מציבה באופן ישיר את הילד מול חסרון שלמותו וגם תוצאותיה אינן מידיות, אולם ברכה רבה היא מביאה בכנפיה.
כדי להגביר את סיכויי ההצלחה, על ההורים לתת את דעתם על הנחלת החוויה שבמעשי המצוות. כאשר הילד מבחין בשמחה הגדולה האופפת את הוריו בעת עשיית המצוות, תתעורר בו מידת הקנאה, ומשנתעוררה, יחפוץ גם הוא לקיימה. חיבוב המצוות והשמחה בקיומן, מעוררים את הילד להבין כי כדאית היא עשיית המצווה, שכן המקיימים אותה נהנים ממנה.
אותה קנאה המתעוררת בלב הילד, כאשר מבחין הוא בשמחת אחותו, עת מוגשת כפית המזון אל פיה, וזאת אף שרגע קודם לכן הוא דחה אותה מעל פניו, תתעורר בלב הילד כאשר יבחין בשמחתם העצומה. בדיוק באותה דרך יבקש הילד לאמץ את דרכי הוריו, עת מקיימים הם את המצוות, אף אם סירב לקיימן רגע לפני כן.
במילים "להזכיר גדולים על הקטנים" כלול המסר שההורים ישמשו דוגמה לקיום מצוות הכהונה, שיחצינו כלפי חוץ את ההנאה שהם מפיקים מקיום מצוות התורה, שיראו ילדיהם כל זאת, ויחפצו בליבם לקיים אותן בלב שלם.
ההגבלות הרבות שמטילה התורה על שבט הכהונה, מחייבות אותם להחצין עוד יותר את השמחה שבכהונתם, ובכך יזכו "להזהיר גדולים על הקטנים".