לפני מספר שנים הוזמנתי לסימפוזיון שנערך ביום השואה, וכותרתו "שתיקת האלוקים בשואה". סביב השולחן הסבו חכמים שונים. אחד מהם שהצהיר כי כופר הוא בבורא (ע"ל), הטיח דברים כלפי מעלה.
_x000D_
"אתה חצוף", פניתי אליו כשקבלתי את רשות הדיבור. "אתה חצוף, ולא רק משום שמטיח אתה דברים בבורא, אלא משום שאתה לועג לנו, חבריך לדיון. כיצד אתה טוען כי האלוקים `שתק` בשואה? כיצד יכול לשתוק מי שמעולם לא דיבר? כיצד יכול אתה לבוא חשבון עם בורא בו הינך כופר? אין זאת אלא שלועג אתה לשומעיך ולהשכלתם".
_x000D_
כדי לשאול "למה?", צריך השואל לבחון את עצמו, אל מי  מפנה הוא את שאלתו? הכרחי הוא ששואל זה מכיר במציאותו של שופט כל הארץ. אם אינו מכיר בו, אל מי ועל מי ילין את תלונתו? לתנאי זה כיון אברהם ע"ה באומרו: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?" (בראשית י"ח, כ"ה) מכיון ששופט כל הארץ אתה, אשאלך. 
_x000D_
הכרח לוגי נוסף הוא הצורך להכיר בהשגחתו הבלעדית של שופט זה על ברואיו. אם הוא לא משגיח על מה שברא, ואינו בקי ח"ו בנעשה תחת השמש, מקרה אחד יקרה את כולם. אם סבור השואל כי נעלה הוא הבורא מלעסוק בעניני ברואיו, כיצד יטען לאי צדק בעולמו? לשיטתו, אין הבורא עסוק בניהול עולמנו, ומה לו כי ילין עליו?
_x000D_
על השואל גם להכיר את ספר חוקיו של השופט, הספר שעל פיו ישפוט הבורא את ברואיו. אם השואל לא מכיר את ספר חוקיו של השופט, כיצד יידע מהי אמת-המשפט לפיה מנהל השופט את עולמו?
_x000D_
אמור מעתה, רק מי שיש בו שלשה דברים אלו, הוא האיש הראוי להציג את שאלותיו. הוא מאמין במציאות הבורא, מאמין בהשגחתו ומאמין בתורתו.
_x000D_
שאלת ה"למה" נובעת משני מקורות שונים בנפשו של האדם. יש וה"למה" נובע מן הלב, פעמים הוא נובע מהשכל ואפשר משניהם גם יחד. שאלת הלב מתוך צער היא באה, מן החסרון שהותיר אחריו ה"הולך", משום כך רק ה"רופא לשבורי לב יחבש לעצבותם" של שואלים אלו. אין הם שואלים! הם כואבים! כיצד יכולים אנו למלאות חסרונו של לב שבור?
_x000D_
לעומת זאת שונה ה"למה" המתפתח על מצע הדעת. כאשר השאלה נובעת מן השכל, הרי שרוצה השואל להבין את כללי המשפט, ואם יבין ושב ורפא לו.
_x000D_
בעוד הלב שואל "למה", ישאל השכל "על מה"? הבדל גדול יש ביניהם. בעוד ה"למה" הלבבי, הסוער והשוצף – יתרעם, ינסה ה"למה" השכלי להבין. ה"למה" מטבעו מתריסן הוא, לעומתו ה"על מה" מפשפש בעצמו, אין הוא יודע במה לתלות את צרתו.
_x000D_
לאחר פיגוע נורא שאירע ברחוב שמואל הנביא בירושלים, ותואר בכלי התקשורת כ"טראגי במיוחד", הוצגו התמונות והעדויות מן התופת והרטיבו כל עין אנושית, עד שגם עיניהם של מלומדי מלחמה זלגו דמעות. למען האמת אינני יודע מהו "פיגוע טראגי במיוחד". אינני יודע אלו שושנים יפות יותר בעיניו של הרואה ללבב.
_x000D_
בין העיתונאים הרבים שסיקרו את האסון, היה גם מי שניצל את המאורע כדי לירוק לבאר היהדות: "כנראה שלא הועילה להם תפילתם", כך אמר הכתב המסקר. "מהכותל באו… היו דתיים… ילדים קטנים…". כאילו אמר: נו, מה תאמרו עכשיו? זה לא בפאב, זה בדרך מהכותל.
_x000D_
אמנם ללבלרים אלו לא ראוי להשיב ואף אין צורך בכך, הם הרי אינם שואלים, הם קובעים. מאידך, לשואלי ה"על מה", גילה ה"אור החיים" הקדוש (פרשת כי תשא פרק ל`) טפח מכללי המשפט  האלוקי:
_x000D_
"כי בא הכתוב לגלות נסתרות לה` אשר יעשה בעולמו, דבר שכל רואה יתמה, בהלקח איש צדיק, ישר, קודם זמנו יחצו ימיו, כמשפט המתחייב לאנשי דמים ומרמה, ויבהילו רעיוני האדם לחשוב אחד מב` דרכים: או יכחיש בר מינן אושר הצדיקים, כי אין טוב בעמל האלוקים, או יחשוב, כי זה האיש מצפונו אינו כנגלה ממנו. על כן אמר ה`… אם תראה שיסתלק ראש בני ישראל בלא עת… הטעם הוא `לפקודיהם`. כי לצד חסרון ישראל, שנתחייבו, לזה אני נוטל את ראשם בעדם לכופר נפשם, שלא ימותו כל ישראל. ומעתה, לא יחשוב אדם רע לא על המסלק ולא על המסתלק".
_x000D_
הערבות ההדדית הינה בסיס קיומו הרוחני של העם היהודי. היא אינה מליצית או פיוטית, ערבות זו ערבות היא לכל דבר ואף תוקף משפטי לה. מצידה החיובי מגינה היא על החייבים, מאידך, מסוכנת היא. הערבות מחייבת את הזכאים והופכתם לבעלי חוב. זכות היא לבעלי חוב וחובה היא לבעלי זכות.
_x000D_
ערבות זו נוקבת היא ויורדת עד התהום ממש, כפי שכתב השל"ה הקדוש בשם רבי מנחם הבבלי:
_x000D_
נאמר (דברים כ"ב, ג`): `לא תוכל להתעלם`. טעם מצוה זו להודיע שאם אבידת ממון של חבירך חייבה התורה להשיבו, כל שכן אבידת נפשו שאתה ערב פירעון, רצה מזה גובה רצה מזה גובה… שצריך אתה לעמוד על המשמרת לטרוח ולהתיגע איך ישוב אחיך בתשובה, ולא תוכל להתעלם מפני העריבות.
_x000D_
ערבות זו אינה ערבות רגילה. הערבות היהודית הופכת כל אחד מאיתנו ל"ערב קבלן", למשועבד. זו משמעות המשפט המצמרר: "רצה מזה גובה רצה מזה גובה". בערבות מסוג זה אין בעל החוב נדרש לפנות ללווה תחילה, אין מחובתו לבדוק אם יש לו ללווה לשלם את חובו או לא, יכול הוא לפנות מיד אל הערב וליטול את חובו.
_x000D_
דורינו הוא דור עקבתא דמשיחא. על תפקידו של דור זה כתב הרמב"ם בהלכות תשובה: "וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותם, ומיד נגאלין". זו כוונתו של השל"ה הקדוש בדבריו כי הגאולה מתעכבת ותלויה בתשובה.
_x000D_
שומר המצוות בדור עיקבתא דמשיחא יאלץ להתמודד מול שתי חזיתות. אם חייב הוא מפאת מעשיו הפרטיים, הוא נידון על כך. אך גם אם זכאי הוא במעשיו, אפשר  ו"ערב קבלן" הוא לכלל ישראל. מעתה, מי יערוב למלוה במצב מעין זה? במצב בו גם הזכאים חייבים הם?
_x000D_
כשם שנוראה היא השאלה, כך קשה תשובתה. תשובה לשאלתנו זו מופיעה במלוא חריפותה  במדרש משלי (פ"ו):
_x000D_
"בשעה שעמדו בני ישראל על הר סיני, אמר להם הקב"ה: אם אני נותן לכם את תורתי, מקיימים אתם אותה? אמרו לו: הן. אמר להם: ערבים אני מבקש מכם. אמרו לו: שמים וארץ יעידו עלינו. אמר להם: דבר שנתבטל הוא. אבל יש לי ערבים טובים, בניכם. אם מקיימים אתם, אני מקיים את בניכם …"
_x000D_
כערבים קבלנים אין אנו רשאים לדאוג לזכויותנו הרוחניות או לזכויות מצביענו בלבד. עלינו להתבונן גם אל כל העם ולדאוג לרוחניותו, זו לא זכות זו חובה.

_x000D_