צעדתי בדממה על אדמת פולין, אדמה שספוגה בדמם של מיליוני יהודים שנרצחו ועונו על ידי הנאצים ימ"ש. הילכתי בינות לצריפים בהם שוכנו אחינו הי"ד, צריפים שנבנו עבור אורוות סוסים והפכו למשכן אלפי בני אדם שניסו ליטול מהם כל צלם אנוש… נאלמתי בעומדי אל מול תאי הגזים, מול המשרפות בהם רבבות בני אדם נשרפו לאחר עינויים נוראיים, ואפר גופם הטהור התערב באפר איילו של יצחק אבינו ועלה היישר לכיסא הכבוד…
אני מסתובב ליד הר האפר, ליד הררי הנעליים והשערות, ואיני מסוגל לקלוט במוחי את גודל הזוועות… מילה אחת ניצבת מול עיניי הדומעות: איך??? איך ילודי אישה, שהצטיירו בעולם כ"נאורים", התנהגו יותר גרוע מחיות טרף?
שאלה זו מלווה אותנו תקופה בת עשרות שנים, מסופקני אם מישהו יוכל אי פעם לענות עליה. אולם היא מובילה אותנו היישר לפסוק הראשון בתורה: "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ". כן, שני כוחות ברא אלוקים בעולמו, שני כוחות שנמצאים במאבק תמידי, "שמים", ו"ארץ", מלחמת הרוח והגשם, מלחמת השמימי – הרוחני, מול הארצי – הגשמי…
על בסיס מאבק זה ארע הרצח הראשון בהיסטוריה, טרגדיה בה אח נטל בכפיו את חיי אחיו, כוונתי לקין והבל כמובן. "קין", כשמו כן הוא – לשון "קניין", ארצי, רוצה לקנות עוד ועוד. אחיו הבל, לעומתו, גם שמו מורה על מהותו, "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכול הבל". עולם הזה הוא הבל, "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש". עיקר תפקידנו בעולם, זה רוחניות, מצוות ומעשים טובים. העולם הוא אמצעי למטרה נעלה הרבה יותר – חיים רוחניים. ועל בסיס זה, עם ישראל, שנושא אלפי שנים את בשורת הרוח, סובל ללא הרף…
בפרשתנו, פרשת לך לך, אברהם אבינו, כשהוא קרוב לגיל מאה, מתבשר על כך שהוא יזכה לפרי בטן. וכך אומר לו אלוקים: "ושמתי את זרעך כעפר הארץ, אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ גם זרעך ימנה" (בראשית יג` טז`). יש כאן אמירה ברורה מהבורא הכול יכול. על פניו אין סיבה להיות מודאג לאחר הבטחה כזאת. מסתבר, שאברהם עדיין לכאורה "לא מאמין", לאחר מלחמת ארבעת המלכים, אומר אברהם לאלוקים: "ויאמר אברהם, השם אלוקים, מה תיתן לי ואנכי הולך ערירי… הן לי לא נתת זרע…" (טו` ב`). אברהם דואג שאין לו ילדים, ואז שוב מבטיח לו אלוקים: "ויוצא אותו החוצה ויאמר הבט נא השמימה וספור הכוכבים, אם תוכל לספור אותם, ויאמר לו כה יהיה זרעך, והאמין בהשם ויחשבה לו צדקה". כעת אברהם נרגע.
אברהם, גדול המאמינים, איך יתכן שהוא לא מאמין להבטחה הראשונה? ומה התווסף בהבטחה השנייה שלא היה בהבטחה שקדמה לה?
נקרא שוב את שתי ההבטחות, ונבין לבד את התשובה.
בפעם הראשונה אומר לו אלוקים: "ושמתי את זרעך כעפר הארץ", את אברהם זה לא מספק. פונה אברהם לאלוקים ואומר לו – אני לא רוצה זרע שמשול לעפר, ארצי, "הן לי לא נתת זרע", אני רוצה זרע ששווה לי, רוחניים, מרוממים! אומר אלוקים, "הבט נא השמימה וספור הכוכבים, כה יהיה זרעך". תקבל זרע שמשול לשמים, רוחניים, מרוממים ככוכבים… רק אז נחה דעתו…
רבי שמשון רפאל הירש מוסיף רעיון נפלא. מראה הכוכבים המחיש רעיון לאברהם, מטאפורה למשהו עמוק יותר…
אברהם התייאש מתקוותו לבן, ואכן בדרך הטבע לא יכל עוד לצפות לפרי בטן. בא אלוקים ואומר לו, הבט נא השמימה! שם בשמים אנחנו רואים הנהגה אחרת מאשר בארץ, בארץ אין אנו רואים בריה שנבראה במישרין בידי השם, כל מה שאנו רואים בארץ נולד מנבראים אחרים, איננו במישרין יציר כפיו של אלוקים, אלא השתלשלות מיצורים אחרים ונגרם דרך נתונים טבעיים. כאן בארץ אלוקים מנהיג את העולם בטבע, וודאי שגם בארץ הכול מאת האלוקים, אך הוא הרבה יותר נסתר, אנו נזקקים לעבודה רוחנית כדי לראות בכל רגב אדמה ובכל פרי את כבוד מלכותו. כך, במסגרת הנסיבות הארציות, בהם הכול נגרם מנסיבות נתונות, טבעיות, לאברהם אין כל סיכוי לבן.
הראה לו אלוקים את השמים. שם, בשמים, אנו רואים יותר בבירור מעשה בראשית, שם הכול נברא במישרין בידי השם. שום יד אדם לא נגעה בהם. הרוצה לראות מציאות שנבראה בכוח השם, במישרין ובלא תיווך – יסתכל בכוכבים, ישא עיניו השמימה ויראה עולם שנברא במישרין בידי השם . (אילו היינו רואים את כדור הארץ ככוכב בין כוכבי השמים היה גם הוא נראה לעיננו באופן זה – נקודה למחשבה.) אומר אלוקים לאברהם – הבט נא השמימה! הנח את החישובים הטבעיים והארציים, על פי נתוני הטבע אין סיכוי שתזכה לבן, וגם אין סיכוי שזרעך ישרוד! כבשה חלשה בין שבעים זאבים… שים את מעינך בעולם הכוכבים, כה יהיה זרעך! כך יהיה עמך! כיציר כפיו של הקדוש ברוך הוא, ללא נתונים טבעיים, בניגוד לכל חישובים טבעיים!
כן, עם ישראל חי!!