איש חינוך עתיר נסיון בחר פעם להסביר לקבוצת הורים את חשיבות העידוד בצורה מקורית, הוא סיפר להם סיפור מעולם הצפרדעים:

להקת צפרדעים טיילה ביער, שתי צפרדעים נפלו בחוסר זהירות לתוך בור עמוק מאוד. עצרו כל הצפרדעים את טיולם והתגודדו יחד סביב הבור.

כשראו כמה עמוק הבור הן צעקו לצפרדעים שנפלו:

"חבר`ה, אין לכן שום סיכוי לצאת מכאן בחיים… אתן נחשבות כבר כלאחר מיתתכן…

חבל לכן בכלל להתאמץ!"

אולם הצפרדעים שנפלו כלל לא העלו על דעתם לוותר על חייהם בקלות שכזו. הן פשוט התעלמו מהצעקות ומסימניהן של חבריהם מלמעלה וניסו לנתר החוצה בכל כוחן.

הן ניסו והתאמצו, והחבר`ה מלמעלה ממשיכים ל"עודד" אותן, בקריאות מהסוג הקודם, והמשיכו לסמן להן בתנועות שהן חסרי סיכוי סיכוי… "בחיים לא תצאו מכאן…"

אחת הצפרדעים שבבור הבינה את המסר, היא הפסיקה לנתר, כוחותיה אפסו והיא מתה בקרקעית הבור.

הצפרדע השניה לא ויתרה, היא ניסתה והמשיכה בכל כוחותיה לנתר ולקפוץ, בה בשעה שהצפרדעים מסמנות לה בתנועות וצועקות מפתח הבור "חבל על המאמץ… אין לך שום סיכוי בעולם…".

"הפסיקי להתאמץ ולסבול, הכנעי ולפחות מותי רגועה".

בכל זאת היא המשיכה לנסות, ואפילו קפצה חזק יותר…

בסופו של דבר, היא ניתרה בעוצמה כה גדולה עד שהצליחה לצאת החוצה מהבור.

כשיצאה החוצה, תשושה אך מלאת סיפוק שאלו אותה:

"איך עשית את זה? הבור היה ממש עמוק…"

בשפת הסימנים הסבירה להם אותה הצפרדע כי היא פשוט חירשת… היא לא שמעה מה אומרים לה, ובטעות פירשה את קריאותיהן הנרגשות כמילות עידוד… היא הבינה שהן מסמנות לה כל הזמן שביכולתה לצאת, שהיא יכולה להצליח לקפוץ החוצה, זה מה שנתן לה את הכח.

ולנו, סיים איש החינוך את הסיפור, אין את הפריבילגיה הזאת, ילדינו ב"ה אינם חרשים, הם ישמעו גם את מילות הכשלון, את הצלילים שאינם נותנים אמון, את הקולות שמעודדים כשלון, את כל אלו הם ישמעו היטב. אבוי לנו אם הם יפרשו אותם כפשוטם ולא יתנו לעצמם סיכוי.

רק עידוד, ושוב עידוד, יוכלו לתת לילדינו את הכח להתמודד, ולהצליח.