נשיאותו של אביו של שכם נטעה בלבו של הבן תחושה שהכול מותר לו. לכן, גם לאחר שביצע בדינה את זממו, הוא לא שילחה לחופשי.
יעקב, האב שמע "כי טימא את דינה בתו" (בראשית ל"ד, ה`), אך בניו לא היו באותה עת בבית. על כן "והחריש יעקב עד בואם".
בשוב האחים, "כשמעם ויתעצבו האנשים ויחר להם מאד, כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב, וכן לא יעשה" (שם ז`). "וכן לא יעשה"- לאזרחית מקומית בעלת מעמד וזכויות. עובדת היותה בת יעקב, נערה יהודיה, היא שהתירה לו לאותו בן לנהוג כפי שנהג. אמת זו, שכבודו של עם ישראל מונח על כף המאזניים, היא שהדריכה את האחים בכל מעשיהם לאחר מכן.
ואז החל משא ומתן מוזר. שוביה של דינה, שכם ואביו חמור, באו אל מאהל משפחת יעקב לשיחה. אף שהתכוונו רק לחפש דרך כיצד לספק את יצרי הבן שרצה להמשיך להחזיק בנערה, הם שוחחו בעיקר על פיתוח מסחר והתיישבות. בפיהם היו הצעות קליטה מפתות, שלדעתם, אמורות היו להקסים עולים חדשים אלו, שמקרוב באו, מארם נהריים: "בנותיכם תתנו לנו ואת בנותינו תיקחו לכם. ואיתנו תשבו, והארץ תהיה לפניכם, שבו וסחרוה והאחזו בה" (שם ט`-י`).
זו היתה הצעת השילוב והקליטה בחברה השכמית. לכאורה, הצעה הוגנת, ליברלית וכנה. אולם עובדת מעצרה של דינה והחזקתה כבת ערובה בשכם העיבה על שיחות "חופשיות" אלו. בני יעקב חשו בבירור בלחץ "העדין" המופעל עליהם. התנאים המוקדמים למו"מ, כבר הוכתבו מראש בצעד אלים ומשפיל.
על כן נהגו האחים בערמה. למראית עין הסכימו לנדיבות ליבם של תושבי העיר, אך התנו את קבלת האינטגרציה בוויתור שכמי "קטן": "אך בזאת נאות לכם, אם תהיו כמונו להימול לכם כל זכר" (שם ט"ו).
בעיני שכם וחמור לא נראתה הבקשה כמוזרה. הם אצו לשכנע את הגברים בעיר להסכים לדרישה זו, ואף הסבירו להם את כדאיות הקרבן לטובת משק המדינה.
אכן, המוזר התרחש. האנשים נכבשו לטיעונים. כאב ברית המילה יחלוף, ואילו הרכוש הקורץ יישאר לעד. כך צפו הרי שומרון בטקס ברית מילה ציבורי של כל זכרי שכם.
ההמשך ידוע. שמעון ולוי פשטו ביום השלישי למילה על העיר הכואבת והחבושה: "ויהרגו כל זכר. ואת חמור ואת שכם בנו הרגו לפי חרב, ויקחו את דינה מבית שכם ויצאו" (שם, כ"ה-כ"ו).
כאן, אחרי השחרור האלים של אחותם, שבוצע תוך הונאת החוטפים ושפך דם רב מעל הדרוש לצורך השחרור, צפות שאלות המלוות כמעט כל מבצע צבאי:
האומנם, ההיה הכול כשר במבצע זה של שני האחים? האם לא היה היקפו מוגזם?
ואכן, תגובתו של יעקב למבצע היתה קשה:
"עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ בכנעני ובפריזי, ואני מתי מספר, ונאספו עלי והיכוני" (שם ל`). גם התדמית המוסרית של בית יעקב ספגה מהלומה.
אם כן, מדוע שתק יעקב בעת שהגו הבנים את תכנית המילה? זאת ועוד, הלא את הצעת המילה העלו כל האחים, ואילו את הטבח ביצעו רק שמעון ולוי?
תקוות יעקב ושאר האחים היתה שבני שכם ידחו על הסף הצעה כה "יהודית" כברית מילה, וממילא הם יוכלו לדרוש בכל תוקף להשיב להם את דינה. לא עלה על דעתם של האחים לבצע טבח ביושבי עיר זו, למרות הכעס הנורא עליהם. היה זה אפוא מבצעם הפרטי של שמעון ולוי.
שמעון ולוי ענו לאב השולל את פעולתם תשובה פטריוטית:
"הכזונה יעשה את אחותנו" (שם, ל"א). "אמרו: מה הם נוהגים בנו כבני אדם של הפקר" (מדרש רבה בראשית פ` י"ב).
יעקב לא ענה להם מטוב ועד רע. למרות שלא הסכים עמם, לא יכול היה לדחות לחלוטין את הצדק הבסיסי הטמון בתגובתם האלימה. גם הוא חש, שמעבר למעמד הרוחני של ישראל בעמים, חייב בית יעקב, אם חפץ חיים הוא, ליטול לעתים חרב בידו ולהגן על כבודו שהוכפש. זאת, למען יירתעו אלו הנוהגים בו כפי שנהג שכם, שניצל את עובדת היותה נערה יהודיה, זרה וחסרת זכויות אזרחיות.
רעיון זה עורר בליבם את ההכרה שכל עוד יכבד העולם רק את זכותו של זה שהכוח עומד לצידו, צריך גם יעקב לאמן את ידיו בחרב. הם רצו להפיל את אימתם על הבריות, שלא יעזו אחרים לעשות כדבר הזה.
אכן, יעקב שתק באותו רגע, אך שנים ארוכות לאחר מכן, לפני מותו, הוא ערך איתם את החשבון המוסרי שהבהיר להם מה דעתו על הדם הרב ששפכו: "שמעון ולוי אחים, כלי חמס מכרותיהם. בסודם אל תבוא נפשי, בקהלם אל תחד כבודי. כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור. ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה. אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" (בראשית מ"ט, ה`-ז`).
אל לו למקרה זה להפוך לנחלה בישראל. יעקב מרחיק את עצמו ממעשיהם של שמעון ולוי וקובע נחרצות כי לא ייעשה כן בישראל.