יעקב הופיע בחוצות חרן בעוד היום גדול. שם, במבואות העיר, פגש רועי צאן הרובצים בשלווה עם עדריהם מסביב לבאר, שאת פיה סתמה אבן גדולה. הוא ניגש אל הרועים ופתח איתם בשיחה:

"ויאמר להם יעקב: אחי מאין אתם? ויאמרו: מחרן אנחנו. ויאמר להם: הידעתם את לבן בן נחור? ויאמרו: ידענו. ויאמר להם: השלום לו? ויאמרו: שלום, והנה רחל בתו באה עם הצאן. הקורא דיאלוג קצר זה, מבחין כיצד מנסה יעקב, הזר שבא מרחוק, לקשור קשרים עם תושבי העיר, הראשונים שנקרו בדרכו. הוא פונה אליהם בביטוי של חיבה: "אחי". לעומת זאת, בולטת הסתייגותם בתשובות הקצרות והלקוניות שהם עונים לשאלותיו הטורדניות, המפריעות את מנוחת הצהריים שלהם.

על כן, תמוהה עד מאד הטפת המוסר המשתמעת משאלתו האחרונה. הוא קורא להם: "השקו הצאן ולכו רעו", משל היה ממונה על יחסי העבודה במדינת חרן. כלום לא הבחין שבכך הוא מגביר את ההסתייגות ממנו?

אלא שיעקב לא יכול היה לסבול בטלה זו באמצע היום. על הנזק שהתערבותו עלולה לגרום, לא חשב באותו רגע. תכונת היושר והנאמנות שהיתה טבועה עמוק באופיו, פרצה החוצה למראה הרועים המזלזלים במלאכתם, אם כשכירים הגוזלים את מעבידם, אם כעצמאיים "התופסים שלווה" בשעה הלא הנכונה.

מובן שיעקב לא היה מטיף מקצועי המטיח בפני אחרים את פגמיהם, בעוד גם הוא עצמו נגוע בהם. צדיק היה, והצדיק דורש ותובע תחילה מעצמו. אכן, מהותו של יעקב היתה נאמנות מוחלטת לחובה שהוטלה עליו. מעולם לא עשה את מלאכתו רמיה. בעבודה מתוך יושר ראה חובה אלוקית עליונה כמיטב מסורת בית אברהם. הוא הוכיח זאת בפועל במשך עשרים שנות הנפתולים בבית דודו לבן, שעלילותיו ומזימותיו כלפי יעקב העניקו לו את התואר ה"מכובד": רמאי.

ובכל זאת עבדו יעקב באמונה. עשה את שהוטל עליו בלב שלם וכראוי.

הנה, כך נשמעו הדברים כאשר כבר לא יכול היה לשאת את ההתנכלויות וכל הטמון בלבו פרץ החוצה:

"ויאמר ללבן: מה פשעי מה חטאתי כי דלקת אחרי?… זה עשרים שנה אנכי עמך, רחליך ועזיך לא שכלו ואילי צאנך לא אכלתי. הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני… ותחלף את משכורתי עשרת מונים" (שם ל"א, ל"ו-מ"א).

די בפסוקים אלו כדי להציב בפנינו את דיוקנו של "הפועל העברי הראשון" במקרא. חלק מהתנהגותו אף הפכה לנורמטיבית מבחינת ההלכה.

דיוקן זה, הוא המעניק את הרקע ואת ההסבר לביקורת על מוסר העבודה הירוד של הרועים ביום בואו לחרן.