מהלך היה ברחוב העיר הגדולה, כך שחים תלמידיו, העיר הנודעת בתרבות, מוסר ונימוסין נעלים. בניה בני האומה, שחרטה על דגלה את המוסר החברתי והשכלה רוממה. בדרכו, נקלע למחזה זר לו. לראות ריבה אחת משתעשעת בכלבה, מגפפתו ומנשקתו. נחרד חרדה גדולה ופסק את פסוקו על זאת: "זובחי אדם עגלים ישקון" (הושע י"ג, ב`). במקום זה בו מנשקים עגלים, עתידים לזבוח בני אדם. לאחר שנים לא רבות התממש חזונו. מאותה ארץ פרצה השואה!

`חכם עדיף מנביא`, הזכרונות חרוטים בדם, בליבות בני האומה הנבחרת. מליוני בניה, נזבחו ונשפך דמם כמים, על מזבח תרבות מנשקי העגלים.

אתמהמה! על הדימוי בין מנשקי העגלים לזובחי אדם. מה עוון יש בנישוק עגלים? אדרבה, קיימת כאן מידה טובה של נתינה ואהבת הזולת?

התשובה היא שמנשקי העגלים, משתיתים את האהבה לזולת על אדני נטייתם הטבעית, ולא מתוך הכרת האמת כערך הזולת. שכן, מה ערך לעגל זה, שהיום הוא כאן, נטול בחירה, נעדר משמעות ותפקיד עצמי, ולמחר כלא היה. מלבד כלי לשימוש העולם, ואם כן, מה ראו חובה לעצמם לשקוד על תקנתו, אין זאת אלא שחסדם לזולת אינו אלא מתוך רגש רחמים טבעי, ומתוך תכונתם המתענגת על הנתינה.

גם חסדם לאדם אף הוא על דרך זו, ללא הכרת ערך האדם כבוחר, כצלם אלוקים, שחייו הינם בעלי משמעות נצחית. לא יפלא איפוא, כי מחר תתהפך דעתם מאיזה מסובב חיצון או מנגיעה פנימית, ושוב לא יתענגו על הדאגה לזולת, כערך עליון. אלא יחליטו שטיהור העולם מאנשים מוכי גורל, ערכו גדול יותר.

באותה שעה תרבותם תורה להם על רציחה המונית בלא הינד עפעף! חדורי תחושת שליחות המוסר והתרבות, יעוררו רגשות אפלים בקרבם, ויתענגו על שפיכות דמים כמים.

תחושתם, כזו של עקרת בית, שתשמיד חרק המשוטט ברחבי ביתה, ולא תחוש למוסר אהבת הזולת. כן יחושו כלפי בני אדם, צלם אלוקים. יחליטו שהוא כמקק, שסופו כליה ורמיסה.

לא כן הם גומלי החסדים, שדאגה חדורה בקרבם לקיום ואיכות חיי זולתם, מתוך הכרת ערך החיים ומשקלם הנצחי, מתוך עומק הערכה לצלם אלוקים, מתחייב לשקוד על טובתו, ללא תלות בנעימות נפשם בנתינה והענקה, זהו חסד! חסד בר קיימא. שאינו מיקרי, שאינו נובע ממניעים אנושיים משתנים.

אף את דם הבהמה לא ישפכו, ולא יצערוה לחינם, כשאין זה ליעודה, לצורכי האדם. מלבד צווי התורה, שאסרה צער בעלי חיים, יפרשו מזה אף מתוך תכונה יפה, של פרישה מאכזריות. אך חס מלהשוות חסד לבהמה לחסד לאדם. שהרי הנוהג כך אינו מכיר במותר האדם מן הבהמה.

אין מקור חסדו, אף עם האדם, כי אם מתכונה אנושית להתענג על הנתינה. ולא אל זולתו יתחסד, כי אם לעצמו. אין כאן, אלא אהבת עצמו. וכשתערב לו רמיסת ורציחת חברו, מה ימנע בעדו?

עבד אברהם יוצא לחפש אשה, ליצחק אבינו, ענק שבענקים. במה הוא בחנה בחינה מוחלטת, עד שבחר בה כראויה להקים את כרם בית ישראל?

במעשה חסד. שביקש להשקותו, וזו השקתה לו ולגמליו. אכן, אהבת חסד יש כאן. אך היחסרו גומלי חסדים ואוהבי הזולת? מה ראה בה, שייעדה לגדולות?

כשנתבונן בלשונה: "ותאמר שתה אדוני, ותמהר ותורד כדה על ידה ותשקהו, ותכל להשקותו, ותאמר גם לגמליך אשאב עד עם כילו לשתות" (בראשית כ"ד, י"ח).

חילקה מעשיה, לאדם תאמר: "שתה אדוני", ומיד, תשקהו, לאחר שכילה לשתות, `תשאב` אף לגמלים, ולא `תשקם`, כי אם `שאיבה` לבד. רש"י פירש: `כדי סיפוקם`, ולא להנאותם.

אין שווה בעיניה חסד שעושים עם האדם, לזה שעושים עם הבהמה. בזה הבחין אליעזר בהתחסדותה עמו, כי אין היא גומלת חסד לתחושתה הטובה של הענקה, כי אם מפני היותו אדם ומתוך הערכת אמת, זוהי הכרה בחובה לשקוד על תקנתו.

נמצא חסדה, חסד של אמת הוא. והיא זו הראויה לכונן את כרם בית ישראל.