אנשל ישב על כסא הנדנה בחדרו, והביט בחלון. מנקי הרחובות עסוקים היו בצחצוח הקירות ובמירוק הרחוב הראשי, הגננים גזמו במרץ את ענפי העצים, ונראה היה כי העיירה הזקנה חידשה את נעוריה ולבשה חג. אנשל היפנה את מבטו והתבונן בלוח השנה המונח תדיר על שולחנו. לוחו הנאמן הרגיעו כי לא חג היום ולא מועד.
הגביה אנשל את קולו וקרא לאשתו.
– "פרומה יקירתי, מה יום מיומיים? וכי המלך מגיע לבקרנו?"
– "לא יקירי", פסקה פרומה, "המלך לא בא לבקרנו. הבריות אומרות שטוביה פרלשטיין הוא זה שבא, ולכבודו נעשים הדברים".
– "וטוביה זה מה טיבו? איש חשוב הוא כל כך עד שעיירתנו מתקשטת לכבודו?"
– "גם חשוב…", ענתה ביובש.
– "גם? וגם מה…?"
– "גם וויאליניסט".
– "ומה זה וויאליניסט?" שאל אנשל בניגון.
– "ויאליניסט הוא אדם המנגן בכינור, וטוביה פרלשטיין הוא הוויאליניסט הטוב ביותר בעולם, ולכבוד הופעתו מנקים את עיירתנו", הטעימה את דבריה.
– "סליחה, פרומה, שאני מטרידך בזוטות, שמא תואילי בטובך ללמדני מה זה מנגן?"
התיישבה פרומה לידו ואנחה גדולה פרצה מפיה. חכמה היתה וידעה כי למרות שכל חייהם ענתה לכל בקשותיו, על שאלה זו לא תוכל להשיבו. כיצד תסביר לאנשל "מהו מנגן?" והלא חרש הוא!
קם אנשל מכיסאו ואמר: "וכי חושבת את פרומה שאין אני כדאי לדעת `מהו מנגן?` הולך אני אל האולם הגדול שקושט לכבוד טוביה פרלשטיין, וכשאחזור אסביר לך `מהו מנגן?`"
קנה כרטיס ונכנס לאולם. כשנכנס טוביה פרלשטיין, הוויאליניסט המהולל, אל הבמה קם כל הקהל על רגליו, ואף אנשל קם עימהם. כשהתיישב הקהל במקומו, התיישב אף אנשל. או אז נטל טוביה הוויאליניסט לידו כלי עץ מוזר, ובידו השנייה נטל ענף עץ שעליו מתוחים חוטים העשויים מזנב סוס, וחיברם זה לזה כילד קטן המקיש במצלתיים.
אנשל הביט בו ממושכות, ומשראה כי ממשיך הוא במעשהו המוזר, הפנה את מבטו אל היושבים לצידו כדי לבחון מה דעתם על נוכל זה, שנטל את מיטב כספם עבור הקשת עצים, ואז הבחין בדמעות סוררות זולגות מעיניהם.
מעניין… חשב אנשל לעצמו, מעניין מה יש בגזיר עץ זה שגורם לבני האדם דמעות, שמא חריף הוא כבצל, ולכן, הם בוכים? או שמא על כספם שאבד הם בוכים?
כשפסק הוויאליניסט משגיונו, הרכין את ראשו בפני הקהל וקד קידה עמוקה. הקהל קם על רגליו והשיב לו במחיאות כפיים.
כשנכנס אנשל לביתו, הביטה בו פרומה ושאלה:
– "נו אנשל… האם עכשיו יודע אתה `מהו מנגן`?"
– "כן, כן", ענה אנשל בהתלהבות, "בטח שיודע אני".
בלילה התהפך אנשל במיטתו מצד לצד, הביטה בו פרומה ושאלה:
– "מדוע אינך ישן? מה טורד את מנוחתך?"
– "אומר לך את אשר על ליבי", ענה אנשל מהורהר, "שאלה אחת ויחידה עדיין מנקרת במוחי. מפני מה מניחים הוויאליניסטים את גזיר העץ שלהם בתוך תיק מהודר כל כך?"
שוב שתקה פרומה ונאנחה. מה תאמר לו? שכינור אינו גזיר עץ? שלכינור יש לב של אדם? והרי חרש הוא!
*
כשסיים ה"בעל שם טוב" את סיפורו אמר לתלמידיו: "ביקש דוד המלך, נעים זמירות ישראל, ללמדנו את סוד הנהגתו של הוויאליניסט השמימי, ועל כן פתח ואמר (תהלים מ"ט, ב`-ד`): "שמעו זאת כל העמים, האזינו כל ישבי חלד. גם בני אדם גם בני איש, יחד עשיר ואביון. פי ידבר חכמות והגות לבי תבונות". אלא שאז נסתתמו מילותיו של משיח ה`, הוא לא מצא די מילים כדי להסביר את הנהגת ה` בעולמו, ועל כן הלך אל הכינור ואמר (תהלים מ"ט, ה`): "אטה למשל אזני, אפתח בכינור חידתי".
כשם שלא יבין חרש את סוד הכינור, כך לא יבין אדם נברא את סודות בוראו. אלא שהניח הקב"ה בידינו את כינור תורתו, על אף שאין אנו יודעים את סודו, גלוי וידוע לפניו, שכאשר נעסוק בתורתו, יפתחו אוזנינו וייכנע ליבנו, ואז גם ימלא שחוק פינו.
השמיעה הרוחנית
התורה מציבה את התנאים לקבלת הברכה או ח"ו הקללה. הברכה (ויקרא כ"ו, ג`): "אם בחוקותי תלכו", והקללה (ויקרא כ"ו, ט"ו): "אם בחוקותי תמאסו". שמירת המצוות תבטיח את כלכלת האומה, יהיה שלום בארץ ונזכה לגילוי שכינה. לעומת זאת, אי קיום המצוות יגרמו בהלה בליבות בני אדם תטיל קללה בתבואה, תגרום לפחד ולריבוי חללי חרב ח"ו.
העונשים המובטחים בגין עשיית העבירות, והטובות המובטחות בגין קיום המצוות אינם עונש או שכר, הם תוצאה. העונש והתוצאה שונים זה מזה. העונש תלוי בכוונת החוטא, ואילו התוצאה תלויה רק במעשיו.
כאשר רופא מזהיר את החולה שלא יאכל מאכלים מזיקים, הוא אינו מעניש את החולה. ידיעת חוקי הטבע מביאתו לאזהרה זו. סגולת החטאים להביא את הקללות ואילו סגולת המצוות להיטיב עם עושיהן.
תזמון הקללות ואף חומרתן תלויים באופן התייחסותו של העם אליהן. קבלתן בשוויון נפש ותלייתן ביד המקרה, תעצים את גל העונשים. כנאמר (ויקרא כ"ו, כ"ז-כ"ח): "והלכתם עימי בקרי, והלכתי עימכם בחמת קרי". מה תועלת תצמח מגל הצרות הנוסף? הרי תכלית העונש אינה הנקמה, אלא חינוכו של החוטא, וכיצד יחונך?
אמנם, אם הצרות היו באות כעונש אין תועלת בהתגברותן. אלא שהתגברות זו מחוקי ההשגחה היא, ומתוך שאוהב הקב"ה את ישראל, הוא מזהירם שאם יחטאו, חלילה, ויתגברו צרותיהם, ידעו כי בשל אטימות ליבם בא הסער הגדול הזה.
על הפסוק: "אם בחוקותי תלכו", כותב רש"י: "אם בחוקותי תלכו – שתהיו עמלים בתורה". לימוד התורה וידיעת החוקים, שתי טובות יש בהם: הכרחיות וסגולה. הכרחיות, כי בלעדיו לא ידע האדם את הדרך אשר ילך בה. אמנם, לא רק לשם ידיעת התורה נדרש הוא ללומדה. בסגולתה של התורה לפתוח את אוזני הלומד ולהכשירן להאזין לניגון כינור ההשגחה. כאשר האדם אינו עוסק בתורה, לחרש ייחשב. בראותו את הנהגת ה`, מחשבות כפירה יטרידוהו, יתעצב אל ליבו ויאמר: "שווא עבוד אלוקים, ומה בצע כי שמרנו משמרתו" (מלאכי ג`, י"ד).
עמל התורה לא זו בלבד שפירותיו הן "ונתתי שלום בארץ", בכוחו גם לפתוח אוזניים למנגינת ההשגחה. לכן, נפתחת פרשת הברכה ב"אם בחוקותי תלכו – שתהיו עמלים בתורה", ומסתיימת ב"אלו החוקים והמשפטים והתורות…".
אם תפתחנה אוזניו, יבין אנשל את סוד הניגון. אם תפקחנה עיני האדם, יזכה להבין את ניגון ההשגחה. אך שונים הם פני הדברים: אין בכוחו של ניגון הכינור לפתוח את אוזניו של אנשל, כי לרופא הוא צריך ולא לכינור, ועד שתפתחנה אוזניו, מוטל הכינור לפניו כגזיר עץ שאין בו תועלת. לעומת זאת, הקב"ה נתן לנו בהר סיני את כינורו, ונעשה כאומר: נגנו בו בכינור תורתי, ואז תפתחנה אוזניכם ותפקחנה עיניכם, ותזכו להבין את סוד העולם.