האם חוויתם מימיכם את תחושת חוסר הסיפוק מהנאות החומר? אם כן, דעו לכם כי "וירוס" ההנאה הוא האחראי לכך. הוא אינו מאפשר לאדם לנוח על זרי החומר ומאלצו לבקש את תכליתו הרוחנית. חוסר סיפוק זה נועד לכוון את הנברא אל תכלית בריאתו.
אך אין די בחוסר סיפוק מהנאות החומר, כדי לכוון את האדם אל תכליתו. לשם כך דרושה "מפה" ברורה. היכן היא נמצאת?
למרבה הפלא, הוראות הדרך מוצפנות באדם עצמו בעודו ברחם אמו, וכך נאמר במסכת נידה: "לְמה הוְלד דומה במעי אמו? לפנקס מקופל. ידיו על שתי צדעיו, שתי אציליו על שני ארכובותיו ושני עקביו על שתי עגבותיו. וראשו מונח לו בין ברכיו, ופיו סתום וטבורו פתוח, ואוכל ממה שאמו אוכלת ושותה ממה שאמו שותה, ואינו מוציא רעי, שמא יהרוג את אמו. וכיון שיצא לאויר העולם, נפתח הסתום ונסתם הפתוח, שאלמלא כן אינו יכול לחיות אפילו שעה אחת. ונר דלוק לו על ראשו, וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו, שנאמר: `בהלו נרו עלי ראשי`. ואל תתמה, שהרי אדם ישן כאן ורואה חלום באספמיא. ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותם הימים, שנאמר (איוב כ"ט, ב`): `מי יתנני כירחי קדם…` ומלמדים אותו כל התורה כולה… וכיון שבא לאויר העולם, בא מלאך וסוטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה, שנאמר (בראשית ד`, ז`): `לפתח חטאת רובץ`. ואינו יוצא משם עד שמשביעים אותו… ומה היא השבועה שמשביעים אותו: תהי צדיק ואל תהי רשע, ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה, היה בעיניך כרשע".
משל העובר נועד להורות את תקוות האדם ואת יכולותיו. מבקש הוא להרחיק את האדם מן הייאוש המסוכן מאוד לאדם הרוחני, כי יש בכוחו לפגוע בליבת רצונו.
אם חפצים אנו לדעת מהו האדם השלם, עלינו להתבונן: לְמה הוולד דומה במעי אמו? ל"פנקס מקופל". מה פנקס אין בו אלא מה שכתוב בו, כך האדם אינו אלא סך מעשיו. הפנקס מסמל את השכר והעונש, כמאמר חז"ל: "הכל נתון בערבון, ומצודה פרוסה על כל החיים. החנות פתוחה, והחנוני מקיף, והפנקס פתוח, והיד כותבת, וכל הרוצה ללוות יבוא וילווה, והגבאים מחזירים תדיר בכל יום, ונפרעים מן האדם מדעתו ושלא מדעתו, ויש להם על מה שיסמוכו, והדין דין אמת, והכל מתוקן לסעודה".
המשל בא ללמד שהאדם מושגח בהשגחה פרטית ומעשיו "נכתבים". ייחודיות זו היא המבדילה אותו משאר הנבראים וזוהי גם מעלתו.
אחריות גדולה מוטלת על כתפיו. יושב העובר ברחם אמו ו"שתי ידיו על שתי צדעיו", כאדם חושב. ללמדנו כי מידת התבוננות הכרחית היא. יכולת החשיבה ניתנת לו ככלי עזר בשל תפקידו הרם.
לאחר שלמדנו על מהות האדם וייחודו, מורה רבי שמלאי על תכליתו, הלא היא הדבקות בה`. דבקות זו לא תושג עד שישווה האדם ל"צורת" בוראו. נפש האדם לא תתאחד עם בוראה עד שישווה את תכונות נפשו לתכונות בוראו.
וכי אפשר לו לאדם להלך אחר השכינה, והלא כבר אמר הרמב"ם: "לו ידעתיו – הייתיו". התשובה היא שלמרות שאין בכוחנו להשיג את דעת בוראנו, ביכולתנו להכירו מתוך מעשיו.
כדי להגיע להכרה זו, נדרש האדם להניח את "שתי אציליו על שתי ארכובותיו" כעובר. תנוחה זו היא סמל לביטול עצמי. ביטול זה כלפי מעלה, היא עבודת האדם בעולמו, היא המבדילה אותו משאר יצורי תבל.
הדרך לביטול ה"אני" ארוכה ורצופה בסלעי תאוות. כדי להכשיר את עצמנו למסע זה, עלינו להכיר את מהמורות הדרך ולהתגבר עליהן. למדנו במסכת אבות (ד`, כ"ז): "הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם", נמצא שהמתגבר עליהם, זוכה להיכנס לעולם הנצחי ולהגיע לשלמותו האמיתית.
כדי לדעת כיצד לנצח את התאווה נדרש האדם להמשיך ללמוד על מצב העובר במעי אמו: "פיו סתום וטבורו פתוח". האכילה מזינה את גופו של האדם ומעניקה לו חיים. אלא שלפעמים, משתמש בה האדם לצורך הנאת גופו, ולא כדי לספק את צרכיו בלבד. באכילתו דרך פיו, חוברת הנאת החיך לתאוות האכילה, והן מביאות את האוכל לעשות את בטנו – אלוהיו. עלינו לשלוט עליה ולהופכה לאמצעי ולא מטרה.
את התאווה ניתן לרסן כי משכנה בלב, אבל איך ישלוט האדם על רגשותיו? גם זאת למדים אנו מחיי העובר. הוא "אוכל ממה שאמו אוכלת ושותה ממה שאמו שותה", אף אנו ננהג כמוהו. בעודו ברחם אין לו אלא את אמו, ומה מקום לקנאה על אי בודד?
כשם שהעובר אין לו אלא מה שתתן לו אמו, כך המאמין בה` אינו מקנא במוכן לחברו, כי הבורא הוא שנתן זאת לחברו. ובמה יקנא?
כנגד יצר הכבוד נאמר: "וראשו מונח לו בין ברכיו". כדי להכניע יצר זה נדרשים אנו להניח את ראשנו בין ברכינו ולנהוג בענווה. במה יתגאה העובר? והרי את כל אשר לו מאמו הוא מקבל, ואין לו משל עצמו מאומה.
תלותו של העובר באמו מלמדת על תלות האדם בבוראו. הכרה זו בכוחה לבטל את הגאווה ולהכניע את תאוות הכבוד המפעפעת בלב כל אדם. כגודל הכרתו בתלותו, כך תהיה עצמת ענוותנותו.
בראות האדם כל זאת, אולי תיפול רוחו בקרבו ויחשוב חלילה על נמיכות קומתו. לכן מגלה לנו הגמרא: "ונר דלוק לו על ראשו". אין נר אלא נשמה, שנאמר במשלי (כ`, כ"ז): "נר ה` נשמת אדם". ברחם אמו העובר נקי מחשכות החומר ונשמתו מאירה בשלמותה, ומתוך כך הוא "צופה ומביט מסוף העולם ועד סופו". בנוסף "מלמדים אותו את כל התורה כולה". מראים לו את כוחה העצום של נשמתו, שמכוחה הוא זוכה לאור התורה הגדול.
עם לידתו נודד האדם משלטונה של הרוח אל מחוזות החומר. נפילתו בשבי חוקי הזמן והמקום היא ה"מלאך שסוטרו על פיו ומשכחו את כל התורה כולה", שהרי הצטמצם אור הנשמה ונכלא בגופו, עד העת שבו תשוב הרוח אל האלוקים אשר נתנה.
עם לידתו האדם עלול לחשוב כי הגיע אל המנוחה ואל הנחלה. לכן, בטרם צאתו לדרכו הארוכה, "משביעים אותו… תהי צדיק ואל תהי רשע, ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה, היה בעיניך כרשע". כל עוד נשמה באפו על האדם לדעת כי לא הגיע אל תכליתו. תמיד עליו להשתדל לכבוש שטחים שטרם נכבשו.
בתחילת פרשת תזריע אומר המדרש: "אם זכה אדם, נוחל שני עולמות, הזה והבא. ואם לאו, בא לתת דין וחשבון. אם זכה אדם, אומרים לו: אתה קדמת לכל מעשה בראשית, ואם לא, גרוע הוא מבעל חיים הממלא את יעודו, ו"אומרים לו: יתוש קדמך".
כאשר אנו ממתינים בחדר הלידה, נחשוב לרגע: "לְמה הולד דומה", ונאחל לו שיזכה ויאמרו לו: "אתה קדמת לכל מעשה בראשית".