ב-13 ביולי 1977. פגעו ארבעה ברקים בו זמנית במקורות החשמל של העיר ניו יורק. בעקבותיהם קרסה מערכת החשמל של העיר. ניו יורק, שהפכה לסמל למירוץ החיים האינסופי, עצרה מלכת.
הפסקת החשמל שיתקה את המטרופולין הגדול בעולם. הרמזורים לא פעלו ואירעו תאונות רבות. הרכבת התחתית, האחראית להובלת מיליוני בני אדם ביום, שבקה חיים וקווי הטלפון קרסו באחת. במהלך 25 השעות שעברו עד לחידוש הזרם, התחוללו מעשי הרס וביזה רבים. כ-1000 שריפות פרצו וכ-1500 חנויות נבזזו. למחרת נערך מבצע המעצרים הגדול ביותר בתולדות ארה"ב, ובו נעצרו למעלה מ-3500 אזרחים. הנזק הישיר מהפסקת החשמל נאמד בכ-330 מליון דולר.
ב-15 באוגוסט 2003 זה קרה שוב. הפסקת חשמל פתאומית הותירה ללא חשמל כ-50 מיליון איש. ניו יורק, ניו ג`רזי, קונטיקט, אוהיו ומישיגן נותרו ללא חשמל. העלטה אספה אל תוכה גם את טורונטו ואת אוטווה שבקנדה השכנה.
כחצי מיליון בני אדם הגיחו ברגל ממנהרות הרכבת התחתית שעצרה לפתע, באמצע הנסיעה, מלכת. מרכזיות הטלפונים קרסו, כשאליהן מצטרפות אחיותיהן הסלולריות. מחשבים כבו באחת, מעליות "נתקעו", תחנות הדלק שבתו, מערך הרכבות נדם ושדות התעופה הגאים של ארה"ב דממו. העולם עצר מלכת ברגע אחד ללא התרעה מוקדמת. ברגע אחד הפכו אזרחי אמריקה לאנשים רגילים ונאלצו להתמודד כאחרון היצורים עם החום הלחות `תוצרת הטבע`. בתחנות הרדיו הופיע ראש עיריית ניו יורק, מייקל בלומברג, והציע לאזרחיו "לשתות הרבה מים ולחזור לאט לאט הביתה".
לאחר שחזר זרם החשמל, החלו השאלות בסגנון יונייטד סטייט אוף אמריקה. איפה "תפסה" אותך הפסקת החשמל, במעלית או במשרד? איך הרגשת? חשבת שזה עוד פיגוע? היתה פאניקה? האם האמנת שגם אצלנו זה יכול לקרות? ואיך אפשר בלי שאלה "ישראלית": כבר הוקמה ועדת חקירה?
אירועים אלו הציגו באור מגוחך את תלותו של האדם המערבי בהמצאותיו, והמחישו עד כאב כיצד קם ה"גולם" על יוצרו. מערך החשמל שחזר לתפקד באופן סדיר תוך יומיים, מנע את העיסוק בשאלה האמיתית. האם יש לנו מושג מה היה קורה אם הפסקת חשמל זו היתה נמשכת למשל… חודש ימים?
נשער נא מצב שבו מפסיקים את פעולתם של הרדיו, הטלוויזיה והעיתונים רק למשך ארבעה שבועות. אין ספק שבזמן קצר זה יתרחשו אלפי מקרים של התמוטטות עצבים… ברגע שיסולק סם ההרגעה.
בהתבוננות לאחור ניתן לומר כי התפתחות הטכנולוגיה העניקה לאדם את המתנה היקרה ביותר, את הזמן. כדי לבצע אותה כמות פעולות שמבצע אדם ממוצע בן ימינו במהלך שנות חייו, נדרש היה אדם שחי לפני מספר דורות לחיות כ-300 שנה לפחות. האין זאת?
הרפואה המודרנית האריכה את חייו של האדם בשנים לא מעטות ושיפרה את איכותם. תוחלת חיים ממוצעת של גבר בצרפת לפני 150 שנה היתה כ-45 שנה. בישראל של היום תוחלת חיים ממוצעת של גבר היא כ-78 שנים. גם האדישים שבינינו לא יוכלו שלא להתפעל מנתונים אלו. השאלה היא מה עושה האדם המודרני עם המתנה הגדולה הזאת? עם הזמן. ובכן… למרבית הפלא… הוא בורח ממנו!
תעשיית הבילוי, הבידור והפנאי הינה מן המפותחות והחשובות ביותר בעולם המערבי. תעשייה זו מגלגלת מיליארדי דולרים בשנה, ומטרתה אחת ויחידה: "להרוג" את הזמן הפנוי, ואם אפשר- "בכיף".
החברה המערבית הקריבה רק במאה ה-20 עשרות מיליוני חיילים ואזרחים למען החופש. היא נלחמה פעם אחר פעם נגד דיקטטורים ששעבדו את נתיניהם, ואף הצליחה לשחררם, אך למרבית האירוניה, הפכו משוחררים אלו לעבדי התרבות של משחרריהם. הם הפכו מעבדי הרודן לעבדי הזמן.
הכשל בתפיסה המערבית אינו כשל אקראי, הוא כשל מובנה. הוא נוצר ברגע שבו הציבה החברה את החופש בראש פירמידת הערכים האנושית. היא לא השכילה להבין כי החופש אינו מטרה. החופש הוא אמצעי. אמצעי לְמה? החברה המודרנית טעתה, היא הפכה את החופש לאמצעי ל…השתעבדות עצמית.
הפיכת האדם ממשועבד לחברה ולערכיה היחסיים למשועבד לעצמו, מסוכנת בדיוק באותה מידה, ופעמים אף יותר.
ברגע שיעמוד האדם מול שוקת ההנאות השבורה ויגלה את תרמיתה, סביר להניח כי הוא יזדקק לסעד נפשי. לא בכדי, היום הראשון בשבוע, יום השבתון האמריקאי, נושא בתואר "יום המתאבדים". כמה אירוני הוא שאל "יום המנוחה" המערבי מתנקזים אחוזי ההתאבדות הגבוהים ביותר. אם ה"חופש" הינו הערך החשוב ביותר לאדם המערבי, אזי מסתבר כי מעט מסוכן לשהות בחברתו…
* * *
בצאת ישראל ממצרים, לא יצאו בניו אל החופש, אלא החליפו שעבוד. אם עד צאתם משועבדים היו לפרעה, מעתה משועבדים הם לאלוקי ישראל. כשאך נסתלקה מעליהם חוקת מצרים, הקיפה אותם חוקת האלוקים. עובדה זו ידועה היתה לבני ישראל, בטרם יצאו את מצרים. היה זה כאשר לימד הקב"ה את משה את תכלית יציאתם, באומרו (שמות ג`, י"ב): "בהוציאך את העם ממצרים, תעבדון את האלוקים על ההר הזה".
במהלך זה מגלה העם היהודי בגרות לאומית. הוא יודע כי אין האדם "חופשי" באמת. ידעו ישראל כי בחירתו החופשית של האדם מצומצמת ביותר, והיא מאפשרת לו רק לקבוע למי להשתעבד- לחברה ולתאוותיה או לבורא.
הקרבת הקרבן מדגישה בפני המקריב את אחריותו למעשיו, את מותר האדם מן הבהמה, את יכולת הבחירה!
עמידתו של האדם מול קרבנו בבית המקדש, סמיכת ידיו עליו ווידויו, מוכיחים כאלף עדים כי מכיר היהודי את מקומו בעולם. בעמידתו הכפופה הוא מעיד כי קיבל על עצמו את עולו של מלך מלכי המלכים. ומפני מה מביא הוא את קרבנו? על שהחליף את השתעבדותו לבוראו בהשתעבדות ליצריו.
הקרבת הקרבנות נועדה לעצור את האדם ממירוץ החיים. התבוננותו בעבודת הקרבן נועדה להזכיר לו כי: "סוף בהמה לשחיטה", וש"הכל למיתה הם עומדים" (ברכות י"ז, א`). תכלית הקרבן להזכיר לאדם כי יש סוף לחיים, ועל כן, יש לנצלם עד תום. בעוד האדם המערבי משתמש בידיעה זו כדי למלא את גופו החומרי, נדרש היהודי להשתמש במידע זה כדי למלא את מטענו הרוחני, ולזכור כי העולם הוא "פרוזדור" בלבד.
האדם המודרני יאבד את שפיותו ברגע ש"העולם ייעצר". לעומת זאת, שאיפתו של כל יהודי היא שהעולם "ייעצר", ויפה שעה אחת קודם. ואכן, כך כותב הרמב"ם (יד החזקה – הלכות מלכים פרק י"ב): "לא נתאוו החכמים והנביאים לימות המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בעכו"ם, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויים בתורה וחכמתה ולא יהיה להם נוגש ומבטל".
בעבור היהודי, מירוץ החיים המערבי מסוכן, כיון שעלול הוא לשכוח בעקבותיו את יעודו ואת תכלית חייו. מצד שני, בעבור האדם המערבי מירוץ החיים הוא בבחינת "מתנה", המשכיחה ממנו את העובדה כי עבד החיים הוא.