ידועה האימרה כי במקום שבו נפגשים שני יהודים, שוכנות ארבע דעות. כמדומני, שלקביעה זו יסכימו כולם.
אנחנו ממהרים לבנות ובאותה מהירות להרוס. אנחנו יודעים לפרגן, אך מצד שני אנו מומחים לביקורת. אנו מכונים "עם הספר", אך במבחני פיז"ה אנו ממוקמים אי שם בסוף הרשימה. אנו הראשונים להעניק סיוע למדינות נחשלות, אך הפערים בין עשירים לעניים בביתנו הם מן הגבוהים בעולם. בזמן מלחמה אין אחים קרובים מאיתנו, אך בעיתות שלום…
די לנו אם נעיין בדבריו של גלובר, מחבר "סגל ההוראה בבית הספר של האנושות", כדי שנבין כי מדובר בתופעה שאין בידי החוקרים כלים להסבירה:
"אין עם בהיסטוריה של המזרח, שיש לו היסטוריה מוזרה יותר מאשר ליהודים. מוזר עוד יותר: הדת העתיקה של היהודים המשיכה להתקיים, כשכל הדתות של כל הגזעים העתיקים של התקופה הטרום נוצרית נעלמו. והמוזר ביותר, הדתות החיות של העולם, כולן בנויות על רעיונות שנלקחו מהיהודים. הבעיה איננה אפוא מה קרה, אלא מדוע זה קרה? למה ממשיך גזע זה להתקיים, מדוע חיה היהדות???…לא נוכל לתת תשובה לשאלות אלה… פה הייחוד היהודי"
גם פרידריך ניטשה נאלץ בעל כרחו לכתוב הערת הערכה:
"היהודים הם ללא ספק הגזע החזק ביותר, היציב ביותר, הטהור ביותר מכל הגזעים האחרים החיים כיום באירופה. הם יודעים איך לקיים ולהבקיע את עצמם אף בתנאים הגרועים ביותר (ואף ביתר הצלחה מבתנאים טובים), וזאת מכוח מידות טובות אשר כיום רוצים להכתימן כמידות רעות, ובראש וראשונה, בכוחה של אמונה תקיפה שאין לה מה להתבייש בפני האידאות המודרניות".
בעוד גלובר מתייחס להישרדותו של העם היהודי כאל תופעה "מוזרה, שאינה ניתנת להסבר", המורה לפילוסופיה ניטשה מציג את הסיבה. בעוד גלובר טוען כי "פה הייחוד היהודי", אך אינו מצביע עליו, ניטשה קובע: "בכוחה של אמונה תקיפה". למה אמונה? פשוט מאוד. העם היהודי ניחן בשתי תכונות ייחודיות. האחת – אמונה תקיפה, והשנייה – יכולת חשיבה מופלאה.
באמונתו התקיפה השתמש העם היהודי כדי לצלוח את ההוריקן ההיסטורי, ובחשיבתו השתמש כדי ללמוד ולהעמיק בתורתו הנצחית.
מהו סוד כוחה של אמונה זו, ומדוע שונה היא מאמונות העמים הקבורות תחת מצבותיהן המפוארות בחלקת האימפריות בבית העלמין לעמים?
את התשובה לשאלה זו יש לחפש אי שם בראשית התהוותו של העם העברי.
ליד הסנה הבוער משכנע הבורא את משה לקבל על עצמו את הנהגת העם העברי, כשהמטלה היא להוציאם ממצרים והבאתם להר סיני. על משה ללכת אל פרעה ולדרוש את שחרור עבדיו העבריים. המטלה השנייה שהוטלה על משה היא להודיע לבני ישראל: "הגיע זמן גאולתכם".
משה פוגש את נכבדי הציבור ומודיע להם כי עליהם להתכונן ליציאה ממצרים. לא עוד שעבוד, לא עוד סבל. די לעבדות! הם מלווים אותו לארמון פרעה ומתפללים להצלחת שליחותו. הם מאמינים כי אלוקי אבותיהם הוא כל יכול!
עם צאת משה ואהרן מן הארמון, מביטים בפניהם נכבדי העדה ומבינים כי משהו השתבש. פניהם של משה ואהרן כבושות בקרקע. נכשלנו!!! קובע משה.
נוגשי פרעה יוצאים ובפיהם גזרתו החדשה. חופש רציתם? לצאת לחו"ל? "כה אמר פרעה אינני נתן לכם תבן. אתם לכו קחו לכם תבן מאשר תמצאו, כי אין נגרע מעבודתכם דבר" (שמות ה`, י`-י"א). לא עוד חומרי גלם מבית המלך. מעתה תיאלצו לאסוף את התבן ללבני הבניין בעצמכם. השמועה הנוראה עשתה לה כנפיים.
שוטרי העם, הממונים על מכסת הלבנים, אינם מבינים מדוע נענש העם. פרעה טורח להסביר כי הגורם להחמרה הוא לא אחר מאשר משה, שבו תלו את תקוות אמונתם. כשהם יוצאים מלפני פרעה, פוגשים שוטרי ישראל את משה ואהרן ומטיחים בהם כי הם אחראים לשעבוד אחיהם הכורעים תחת הנטל הבלתי אפשרי. "ירא ה` אליכם וישפוט, אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו, לתת חרב בידם להרגנו" (שמות ה`, כ"א).
משה פונה אל האלוקים בטענה: "למה הרעותה לעם הזה, למה זה שלחתני. כי מאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך" (שמות ה`, כ"ג). טענתו של משה כפולה היא: מדוע הוחמר עול השעבוד? מדוע אני הוא האיש שבגללו נענשו אחי בני ישראל? מאחורי טענותיו מסתתרת שאלה נוספת: מדוע הקב"ה הופיע לעיני בני ישראל דווקא באירוע שלא נראית בו גבורתו? אם הקב"ה רצה שבני ישראל יאמינו במשה, מן הראוי היה שפרעה יכרע על רגליו ויתחנן על חייו.
בתשובת האלוקים למשה טמון סודו של העם היהודי. אם נשכיל להבינו, נוכל לפענח את צופן האמונה של העם היהודי.
אמר לו הקב"ה "כמה פעמים נגליתי על אברהם, יצחק ויעקב בא-ל ש-די, ולא הרהרו על מידותי ולא אמרו לי מה שמך. אמרתי לאברהם: `קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה` – ביקש מקום לקבור את שרה ולא מצא, עד שקנה בדמים, ולא הרהר אחר מידותי. אמרתי ליצחק: `גור בארץ הזאת` – ביקש לשתות מים ולא מצא, אלא: `ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק`, ולא הרהר אחר מידותי. אמרתי ליעקב: `הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך` – ביקש מקום לנטות אהלו ולא מצא, עד שקנה במאה קשיטה, ולא הרהר אחר מידותי, ולא שאלני מה שמי, כשם ששאלת אתה. ואתה, תחילת שליחותי אמרת לי – מה שמי? ולבסוף אמרת: `ומאז באתי אל פרעה`".
מפשוטו של המדרש נראה כי הקב"ה מתרעם על קושיותיו של משה תוך כדי הדגשה כי אבותיו לא נהגו כמוהו. בדברי הקב"ה טמון סוד אמונתם של בני ישראל מאז יציאתם ממצרים ועד היום הזה.
הקב"ה מנהיג את עולמו בשתי הנהגות, האחת גלויה והשנייה נסתרת. הגלויה היא ניסית, והנסתרת – טבעית. שתיהן שלובות זו בזו ומובילות את הבריאה אל תכליתה. בימים שבהם שולטת בכיפה ההנהגה הגלויה, מתגלה כבוד ה` בבריאה לעיני כל. בימים שבהם שולטת ההנהגה הנסתרת, נרדפים עושי רצונו עד שהבריות אומרות: "שוא עבוד אלקים, ומה בצע כי שמרנו משמרתו, וכי הלכנו קדורנית מפני ה` צב-אות. ועתה אנחנו מאשרים זדים, גם נבנו עושי רשעה, גם בחנו אלקים וימלטו" (מלאכי ג`, ט"ו).
אמנם יש ימים שבהם נראית הנהגתו של ה` בגלוי, אולם יש ימים שבהם הנהגתו מסתתרת. בימים אלו ניצבים נתיניו דוממים מול טענותיהם של הכופרים: "מה בצע כי נעבדנו?" הם עומדים מבוישים מול הצלחת הרשעים ושותקים. אמנם הם יודעים כי בדרך נסתרת זו מוביל הבורא את עולמו אל תכליתו, אך אין הם יודעים להסביר כיצד.
המאמין נדרש להוכיח את אמונתו גם בימי החושך. אלוקי העברים תובע מבניו ללכת אחריו גם כשרע לצדיקים וטוב לרשעים.
במפגש הראשון בין אהרן, משה ופרעה נכשל כדי ללמד את העם כי דרכם לאורך ההיסטוריה לא תהיה סוגה בשושנים. רק אלו המוכנים ללכת אחריו באמונה עיוורת יתקבלו לקהל המאמינים באמת.
אמונתם זו חישלה את דרכנו ההיסטורית, והועברה מאב לבן עד ימינו.
אם כך ננהג, נגלה כי לא אבדה תקוותנו.
סבלנות, יהודים, סבלנות!