מתוך דאגה לבנו ולעתידו הרוחני הגיע הרב הגאון שלמה אייגר זצ"ל אל העיירה קוצק.  עם הגיעו, שם פעמיו לבית המדרש המרכזי מתוך רצון לתהות על קנקנם של חסידי קוצק עמהם קשר בנו את גורלו הרוחני. לאחר שנח מן הדרך הבחין הרב בקבוצת חסידים המתגודדים סביב יהודי עבדקן ובא בימים. מן הכבוד אותו הרעיפו על יהודי זה סבר לתומו כי אדם גדול הוא.
_x000D_
מתוך סקרנות פנה אל האברך שלצידו ושאל: -"מיהו זה האיש?". "זהו רבי לייזר" – ענה האברך. "ומפני מה זוכה הוא לכבוד גדול כל כך? מן הסתם תלמיד חכם הוא הלא כן?" – "ממש לא" –  חייך האברך. "אז אולי עשיר הוא?". "עשיר?"  – תמה האברך  "ממתי עשירים אוזרים את מתניהם באזור קש?". "נו… אז בטח מיוחס הוא" – ניסה הרב בשלישית.  "סנדלר בן סנדלר הוא הנ"ל ובכך מסתכם ייחוסו" – השיב בנחת.  "אם כך"  – תהה הרב  "מפני מה זוכה הוא לכבוד רב כל כך?". – "הוא עניו! עניו אמיתי".  "עניו? וכי מעלה היא לו? והרי לא למדן הוא, לא עשיר הוא ואף לא מיוחס ובמה יתגאה?" – "צודק אתה" – השיב האברך. "לא חכם, לא עשיר, לא מיוחס ובכל זאת עניו".
_x000D_
פעמים ומתעוררות בלבו של אדם טרוניות הגורמות לו להרהר אחר הנהגתו של הבורא, אם מפני שעשאו עני ולא עשיר או שהניחו לעסוק במלאכה שאין הוא מתכבד בה. אם מפני שלא זכה כאחרים לחדות המחשבה או משום  שזיווגו אינו מוצלח כזיווגם של אחרים.
_x000D_
מחשבות אלו – קובע רבי ברוך שלום הלוי אשלג זצ"ל, ממקור הגאווה הן באות. לשיטת המתרעם ראוי היה הוא ליותר ממה שחננו הבורא שהרי מיוחד הוא מאחרים או לפחות אינו פחות מהם ומכאן תרעומתו. נמצא כי שני צדדים לה לגאווה. האחת – שמתוך המתנות להם זכה האדם מגביה הוא את ליבו על סביבתו ומתפאר במתנותיו. השניה – מתוך שלא זיכהו הבורא במתנות להם הוא ראוי לפי דעתו, מתרעם הוא על הבורא ומתגאה עליו. זה מתגאה על חבריו וזה על בוראו.
_x000D_
העניו האמיתי אינו בא בטרוניה עם בוראו. אין הוא תובע לעצמו מתנות. מבין בדעתו הוא שאם לא נתנם לו הבורא הרי שאין הוא ראוי להם ונוהג הוא עם בוראו בענווה.
_x000D_
נמצא כי מדרגתו של העניו ה"פשוט" גדולה מענוותנותו של העניו ה"חשוב". העניו החשוב אמנם אינו מתגאה על חבריו במתנות להם זכה אך עדיין אפשר ויחוש שראוי הוא להן יותר מאחרים. לעומתו העניו הפשוט זוכה לאכול משני השולחנות. הוא אינו מתגאה על חבריו במתנותיו שהרי לא זכה להן ובנוסף לזאת אינו מתגאה על בוראו ואינו מתרעם על הנהגתו.
_x000D_
גדלותו של רבי לייזר הקוצקאי לא נמדדה במתנות שקבל שהרי לא קיבלן. גדלותו נמדדה במה שלא קיבל. אמנם אינו תלמיד חכם אינו עשיר ואף אינו מיוחס ולמרות זאת אין הוא מתרעם על מצבו ומקבל הוא את דין הבורא באהבה.
_x000D_
והאיש משה עניו
_x000D_
מעלות רבות היו לו למשה רבנו ע"ה, רחמן היה וצנוע, גיבור וסבלן. אך כאשר מבקשת התורה לתאר בפנינו את גדלותו, הניחה תארים אלו ולא נשתמשה אלא בענווה באומרה "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה".
_x000D_
סיבות רבות ומוצדקות ניתן למצוא לקביעה זו, אך בפרשת "ואתחנן" נגלית לעינינו ענוותנותו של משה במלא הדרה ותפארתה.
_x000D_
לאורך תקופת הנהגתו מסר משה את נפשו עבור עם ישראל פעמים רבות. הוא היה מוכן לסכן את שליחותו באם לא יסלח הקב"ה לבניו על חטא העגל. הוא סבל בדומיה את כפיות טובתם של ישראל עת חשדוהו בגניבה ובאשת איש ואף עמד בפרץ כאשר ביקש הקב"ה לסלק שכינתו מעליהם. בעקבות הכאתו את הסלע במדבר קדש נענש משה בעבורם עד שאמר לו הבורא "עלה אל הר העברים הזה הר נבו אשר בארץ מואב אשר על פני ירחו וראה את ארץ כנען אשר אני נתן לבני ישראל לאחזה:ומת בהר אשר אתה עלה שמה והאסף אל עמיך כאשר מת אהרן אחיך בהר ההר ויאסף אל עמיו: על אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל במי מריבת קדש מדבר צן על אשר לא קדשתם אותי בתוך בני ישראל: כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא אל הארץ אשר אני נתן לבני ישראל".
_x000D_
מתוך אהבתו לארץ ישראל מתחנן משה לפני הקב"ה לביטול הגזירה. הוא מבקש שינהג בו הבורא  כפי  שנהג בעם ישראל לאחר חטא העגל באומרו "סלחתי כדברך". לאור האמור לעיל ברור היה שתפילתו תתקבל הלא כן? יכול היה משה לשאת קל וחומר בעצמו – ומה בני ישראל שחטאו לתועלת עצמן סלח להם הקב"ה בעבורי, אני שחטאתי לצורך ישראל ונשאתים בחיקי ארבעים שנה על אחת כמה וכמה.
_x000D_
על פניו נראה כי "תיק משה" הינו תיק "סגור" ויש לו את כל הסיכויים לצלוח את הנהגת הדין. מעולם לא ביקש תמורה עבור הנהגתו, מעולם לא נטל לעצמו שררה, חטאו אינו חטא פרטי אלא ציבורי. למרות זאת תשובת הבורא היתה שלילית – "ויתעבר ה` בי למענכם ולא שמע אלי: ויאמר ה` אלי רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה".
_x000D_
ענוותנותו של משה מתגלה לאחר שבקשתו נדחתה
_x000D_
מיד לאחר שמתאר משה בפני ישראל את סירובו של הבורא להיענות לתפילותיו הוא ממשיך בדבריו "ועתה ישראל שמע אל החקים ואל המשפטים אשר אנכי מלמד אתכם לעשות למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ אשר ה` אלוקי אבותיכם נותן לכם". ממשיך משה בדבריו כאילו לא אירע דבר. משלים הוא עם גזירת ה` ללא הרהור וללא טרוניה. אין הוא חושב שראוי הוא לתמורה עבור מעשיו. אם כך גזר הבורא הרי שנכון הוא, אם רצונו שיוותר במדבר עת ייכנסו בני ישראל אל הארץ המובטחת והאהובה כך יהא.
_x000D_
רק ה"עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה", רק משה יכול היה לנסיון זה.
_x000D_
יציבות רוחנית מעין זו תתכן רק כאשר מניעיו של האדם מכוונים לרצון הבורא. מי שרצונות עצמאיים לו מלבד רצון הבורא לא יוכל לו לנסיון זה. רק מי שביטל את רצונו והשווהו לרצון הבורא, רק הוא יכול שלא להרהר אחר מידותיו של מקום.
_x000D_
משל לכך מביא בעל ה"סולם" הגאון המקובל האלוקי הרב יהודה לייב אשלג זצ"ל. בספר "שיחות קודש" כותב הוא:"וצא ולמד, משר המצביא החכם, המסדר את מערכות המלחמה בערמה גדולה, כפי חכמתו העומדת לו.  לחלק אחד מצבאותיו, מצוה אותם לנוס מן המערכה. ולחלק אחר, מצוה למסור את עצמם ברשות האויב, כשבויי מלחמה. ולחלק אחר, להחזיק מעמד ולנצח, להכותם על קדקדם. אשר ע"פ התחבולה הזאת, יושמד האויב ונלכדים חיים בבושה רבה. וכיון שכן, היתכן שאותו החלק, אשר יצא להם הפקודה משר צבאם להחזיק מעמד ירום ויגבה לבבם, על אותם שיצא להם הפקודה, להמסר בשביה תחת האויב.לכן הרמת רוחם, סימן גדול הוא שהם רחוקים מדעת השם ומואסי האמת".
_x000D_
כאשר מטרת החיילים הינה הוצאת רצונו של מצביאם מן הכוח אל הפועל אין הם מבחינים בין הגשמת רצונו דרך השביה או הלחימה, הבריחה או התקיפה.
_x000D_
זה טבעם של ענווים.

_x000D_