שלושים יום לפני פטירת האדם מתחילה הנשמה להיפרד מן הגוף. אנשים בעלי רגישות רוחנית גבוהה מסוגלים להבחין בהתקרבותו של שלב זה. כידוע, יש אנשים המרגישים שקצם קרב.
בשלב השני הנשמה יוצאת מן הגוף ומתייצבת לפני ה`, כפי שנאמר בספר `פרקי חיבוט הקבר`: "אין הוא מת, בטרם ראה את האלוקים לפניו". ב`זוהר` הקדוש מובא: "אין הנשמה יוצאת מהגוף, עד אשר הקדוש ברוך הוא מתגלה לה, ואז בשמחה ובאהבה יוצאת הנשמה לקראת הבורא".
בשלב השלישי, שבעה ימים לאחר הפטירה, נוטשת הנשמה את קשריה עם הגוף. לפני כן במשך אותם שבעה ימים, נודדת היא הלוך ושוב מן הבית אל הקבר. באותם ימים היא מבכה את הגוף שלה. בימים אלו נוהגים מנהג אבלות – יושבים `שבעה`. במשך שבעה ימים נמצאים הקרובים בבית הנפטר, מתייחדים עם זכרו, ומתפללים לעילוי נשמתו.
צערה של הנשמה אינו נובע מכאב פיזי. הנשמה מבכה את המעטה (הלבוש) הגשמי שלה, כפי שאדם מבכה את ביתו שחרב. הגוף בעיקרו אינו נחשב מכשול המפריד בין הנשמה לבורא. להפך, הגוף והנשמה עברו ביחד דרך ארוכה. הם עברו את העליות והירידות שבחיים, ונוצר ביניהם קשר הדוק. כתוצאה מקשר זה הנשמה בוכה.
לאחר שלושים יום עולה הנשמה עלייה נוספת. במשך שנים-עשר חודש הגוף עדיין קיים, ולכן לפעמים הנשמה יורדת אליו. אולם לאחר שנה כלה הגוף, והנשמה עולה באופן סופי אל מקורה העליון.
ה`זוהר` הקדוש מבאר, שברגע המיתה מתאפשר לאדם לראות את הבלתי-נראה, ואמנם רואה הוא את עצמו, את קרוביו ואת ידידיו הנמצאים כבר בעולם הבא. הם נראים לו כפי שהם נראו בעולם הזה, והוא מכיר אותם. אם הוא נמצא ראוי לעולם הבא – הם מגלים אותות שמחה, וח"ו להפך.
בהיותנו כאן אנו מביטים בהוויה כולה מזווית ראייתו של הגוף. אולם המבט הנכון הוא המבט הנצחי. שלפיו הגוף הינו לבוש זמני, בעוד הנשמה, שהיא עיקרו של האדם, נותרת לחיות גם לאחר מותו של האדם.