הדפיקה המוסכמת: שתי נקישות. נקישה.
_x000D_
_x000D_
ואפילו כך – הלב נוקש כמטורף.
_x000D_
_x000D_
הדלת לא משמיעה רחש, ונפתחת. פעימת אוויר טרי נהדפת פנימה ונבלמת. דחוס כאן. ושוב סואן הדם בעורקים, כבורח לשום מקום.
_x000D_
_x000D_
אה, זה רק ז’ול. ברוך השם.
_x000D_
_x000D_
בונזו’ר, הוא אומר. לחייו מתנפחות ושפמו סומר. אולי מהקור. “הבאתי אורח”.
_x000D_
_x000D_
“עוד אחד?”, מרסס מסייה אלבר.
_x000D_
_x000D_
“הוא לא יתפוס הרבה מקום”, ז'ול דוחף לפניו נער דק.
_x000D_
_x000D_
מסייה אלבר חוסם בגופו את הפתח.
_x000D_
_x000D_
“זה בלתי אפשרי, ז'ול. תמצא לו מקום אחר”.
_x000D_
_x000D_
“אין מקום אחר, מסייה אלבר. כמעט תפסו אותו”.
_x000D_
_x000D_
“זה לא עסקי!”, צועק אלבר בשקט. “אני לא אסתכן בגלל… ואל תקרא לי מסייה! בשבילך אני פרופסור אלבר!”
_x000D_
_x000D_
“אני בטוח שתסתדרו, פרופסור”, ז'ול נועל את הדלת. אלבר נועץ את עיניו. כן. הוא לא יתפוס מקום, הרזון הזה. שדוף, לחיים חלולות, שתי פאות כמו שתי גדרות לצד בארות עיניים עמוקות.
_x000D_
_x000D_
אלבר מוצץ את מקטרתו הכבוייה. אה, אין לו ברירה לעת עתה.
_x000D_
_x000D_
סטודנט אנונימי שלח לו פתק: “אדוני, שוטרים בקפיטריה מחכים לך. ברח!” הניח את הפתק בכיסו והמשיך בהרצאה, אבל ברכיו פקו. הוא החל משתעל. קרב אל חלון הכיתה, ואז ראה שני שוטרים וחייל גסטאפו בכניסה לפקולטה. ראשו ניתר לאחור, הוא השתתק.
_x000D_
_x000D_
“רבותיי”, אסף את כוחותיו, “אני נאלץ להפסיק את השיעור. רק תקלה טכנית. ההרצאה מחר – כרגיל”, הוא ירד מהקתדרה. ממהר. אך נעצר, דפק על הדוכן: “תחי צרפת!” קרא בקול צרוד, ונעלם.
_x000D_
_x000D_
אחר כך, איכשהו, שמע על זו’ל. אדם שמוכן להסתיר יהודים נרדפים ביקב זעיר, משפחתי, מקום בקושי לאדם. והם כבר שניים. ועכשיו שלושה! נדחסים כמו חביות יין.
_x000D_
_x000D_
זו רק טעות שהוא כאן, איתם ביחד. רק טעות. הוא יונק שאיפה של כלום ממקטרתו הריקה.
_x000D_
_x000D_
“תן לי כמה ימים”, הבטיח לו דיקן הפקולטה בטלפון, “אני אשיג לך ניירות מתאימים. האוניברסיטה לא תוכל לוותר עליך בגלל סיבה פרוזאית כמו פוליטיקה. האקדמיה מעל לכל. גם כשהמשטר הופך לנאצי. מכתב הפיטורין הוא רק נייר פורמאלי. אל תדאג! האקדמיה לא ניתנת לכיבוש!”
_x000D_
_x000D_
* * *
_x000D_
_x000D_
“שלום עליכם”, דניאל הושיט יד לבחור שנכנס.
_x000D_
_x000D_
“גם אני אורח של מסייה ז'ול, כבר שבועיים. אני והפרופסור. הבחור הבחין בזקנו ובכיפתו ופלט קריאת הקלה. “תודה. אני…”, דמעה תפחה בעיניו, ממצמצת, כמו ראש המציץ מבונקר תת קרקעי. הוא הסתיר את עיניו בידיו הרזות.
_x000D_
_x000D_
“כבר שקיעה”, אמר, “אפשר להתפלל מנחה?”
_x000D_
_x000D_
“בוודאי, גם אני אצטרף”. דניאל הציץ בפרופסור. אין טעם להזמינו.
_x000D_
_x000D_
פרופ’ אלבר מביט מהחרכים. שומע את לחשושם המתנגן מאחור ועורו סומר. עומדים בתפילה! ממלמלים אותן מילים עתיקות. תקועים באותו מקום אלפיים שנה! שיניו ננעצות בקנה המקטרת. בלי טבק ובלי ספרי הפיסיקה שלו הוא כמעט לא בנאדם! והמלמולים האלה… אפשר לצאת מהדעת!
_x000D_
_x000D_
מדוע ברח ככה?! מיהר, בלי לשאול… זו לבטח היתה טעות! עכשיו הוא כאן, צפוף עם יהודים מהסגנון ההוא. מה לו ולהם? הם מסמלים את העבר שנגוז.
_x000D_
_x000D_
אך מה לעשות, בהווה מטורף כזה, סעיף הלאום בתעודות הזהות הוא עניין, והסעיף הזה קושר אותו ל…אנשים הללו. שערוריה!
_x000D_
_x000D_
בצעד גדול מדד את החדרון.
_x000D_
_x000D_
“אפשר שזו תהיה הפינה שלך, כאן, ולאורח נפנה את ה…?” שאל דניאל.
_x000D_
_x000D_
“הפינה שלי? אני… מחר כבר לא אהיה כאן. אני באמצע קורס בפיסיקה, אני מרצה, אני לא יכול להעדר. דיקן הפקולטה הוא ידיד נפשי. הוא ידאג לשחרורי!”
_x000D_
_x000D_
שוב סידק את תריסי החלון.
_x000D_
_x000D_
“אמ… עדיף, אדוני הפרופ’, שלא תפתח תריסים”.
_x000D_
_x000D_
“סליחה?!” ניתר אלבר, “הדיקן מתגורר מעל הכיכר, ממול, אני מוכרח להשקיף. בסוף הוא יצא, ואז אסמן לו”.
_x000D_
_x000D_
הבחור הדקיק צמצם את עיניו: “ותסגיר את כולנו ואת… ז'ול.
_x000D_
_x000D_
איך תעז, חסר בינה שכמותך!” לחש הפרופסור וכפות ידיו התאגרפו. “שהדיקן ילשין? אתה מטיל ספק באיש אנין דעת? נאצל? אינטלקטואל? חושד שינהג כאחרון הנבערים!?” הבחור לא ענה.
_x000D_
_x000D_
“מי אתה בכלל? יודע לכתוב את שמך הצרפתי בלי שגיאות?”
_x000D_
_x000D_
“אני יהודי, מסייה, ושמי יהודה”.
_x000D_
_x000D_
“לא שאלתי לשמך בחור! הוא לא מעניין אותי, ובשבילך – אני לא מסייה! אני פרופסור אלבר!” הוא צעק.
_x000D_
_x000D_
“אוויר. אין לי אוויר”, ניגש בתנופה לחלון. לפתוח.
_x000D_
_x000D_
“לא!” דניאל זינק, כרך זרועותיו סביבו.
_x000D_
_x000D_
“תרד ממני, תניח לי! פרימיטיבי!”
_x000D_
_x000D_
אלבר ניער אותו וקרס על הכסא. הדלת נפתחה בתנופה. הם נצמדו לקיר. זו’ל נכנס, עיניו גחלים לוחשות.
_x000D_
_x000D_
“מה זה הרעש כאן? השתגעתם? אמרתי לכם להקפיד על דממה מוחלטת!” הוא נעץ עיניו באלבר והתנשם בכבדות.
_x000D_
_x000D_
“איבדתי את עשתונותיי, ז'ול, לרגע”.
_x000D_
_x000D_
“גם את החיים תאבד ככה, אם לא תתרסן, מסייה אלבר – החיים שלך הם עיסקך! אבל החיים שלי, יקרים לי. קח את עצמך בידיים!” שוב רטטה האצבע לכיוון הדלת הפתוחה, “אני לא מחזיק אותך בכוח!”
_x000D_
_x000D_
* * *
_x000D_
_x000D_
עדיין הוא כאן. ארבעה ימים עברו, והוא הולך להשתגע! מעמיד כיסא לצד החלון, מדביק פניו לתריס. מנמנם, ושוב מתעורר. אפו מעוך, מקטרתו נשמטת.
_x000D_
_x000D_
מתיישר. גבו כואב. מעט מאוד אנשים עוברים בכיכר. איפה הדיקן?
_x000D_
_x000D_
הא, אילו ידע כי פרופסור מצוות מרציו, ידידו הקרוב, עמיתו, סובל ככה, מושפל, מסתתר כפושע, כפליט. אילו לפחות היה איתו ספר! אוי, איזו ערמת ספרים השאיר מאחוריו על שולחן עבודתו!
_x000D_
_x000D_
הוא קם. הולך מקיר לקיר, מחלון לדלת. הזמן חדל מלתקתק. אפילו לעשן הוא לא יכול. והשניים הללו שם, דניאל ויהודה – מצאו דווקא שפה משותפת, שהוא לא מבין. ארמית מתובלת ביידיש, אותה שכח, וצרפתית עממית.
_x000D_
_x000D_
הם שקועים, לחשם סוער, או, הם מתווכחים? בוויכוחים, בפולמוסים, הוא מצוין. הפרופסור מתקרב: “על מה הוויכוח?”
_x000D_
_x000D_
“ויכוח? אין ויכוח”, מחייך דניאל.
_x000D_
_x000D_
“לא? זה נשמע ככה”.
_x000D_
_x000D_
“לומדים, אנחנו לומדים”.
_x000D_
_x000D_
“בלי ספרי לימוד?”
_x000D_
_x000D_
“או, זוכרים בעל פה כמה סוגיות. אנחנו בחורי ישיבה, אתה מבין”.
_x000D_
_x000D_
“ישיבה”, הוא גורס בפיו את המילה, לאט, “שם לומדים באותו ספר עתיק ש…”
_x000D_
_x000D_
הם מחייכים.
_x000D_
_x000D_
“מה מצחיק?” הוא מתכעס. “אצלכם לא עידכנו את תכנית הלימודים זה 2000 שנה. אתם תקועים!”.
_x000D_
_x000D_
“אדרבא”, מרים יהודה את גבותיו, “תכנית הלימודים שלנו, רלוונטית כבר 2000 שנה. אתה יכול להעלות בדעתך עוד ספר לימוד כזה?”
_x000D_
_x000D_
“תעשה לי טובה, על מה אתה מדבר בכלל?” רושף אלבר, “פתחת מימיך ספר מדעים?”
_x000D_
_x000D_
“כבודו פתח פעם גמרא?”
_x000D_
_x000D_
“ברור שלא!” מהדק אלבר את שיניו. “גמרא! ברצינות. העולם הנאור התקדם מאז ימי הגמרא! האדם התקדם, האנושות התרבותית…”
_x000D_
_x000D_
צעקות עלו מהרחוב. הוא קפץ אל החלון. בשתי אצבעות סידק את התריס. שוטרים חמושים רדפו שם, למטה, אחר שתי נערות צעירות. משרוקית שרקה בחדות, גי’פ צבאי קטן ושחור הגיח מעיקול סמטה, ביצע תמרון לולייני בצווחת גלגלים וחסם את הכביש לרוחבו. שתי זעקות. הנערות נלכדו. מעילה של אחת מהן נתפס על גדר ונותר שם, כמו דגל קרוע. הטלאי הצהוב רוטט ומתנפנף…
_x000D_
_x000D_
אלבר שמט את התריס. התיישב. הם המשיכו לעמוד ליד החלון המוגף, עיניהם נעוצות בקיר. הגרון נחנק מפעימות הדופק.
_x000D_
_x000D_
דפיקה על הדלת. הדופק מתפרע, עיניהם מתרוצצות. שתי נקישות. נקישה. הו… הם משחררים אנחה חרישית. כן. זה רק ז’ול. עם ארוחת ערב.
_x000D_
_x000D_
נכנס. מבטו מושפל. מניח על השולחן בגט ארוך, חריץ חמאה, קנקן מים. שפמו שמוט. בורח אל הדלת, מחזיק בידית ופולט:
_x000D_
_x000D_
“אלה היו שתי בנותיו של ברנרד, החנווני. בנות 14, אולי. רק אתמול חתכו לי את החמאה הזו, אוי, אלוקים”
_x000D_
_x000D_
* * *
_x000D_
_x000D_
שותקים ואוכלים. אין תיאבון. הארוחה מסתיימת תוך שלוש דקות. מצטנפים בפינתם. אלבר מפנה פניו לקיר.
_x000D_
_x000D_
“מחר חנוכה", פולט הצנום בקול ניחר, “ואין לנו חנוכייה! ואין לנו נרות”
_x000D_
_x000D_
“נבקש מז’ול?” מציע יהודה. “נראה לך שהוא יסכים?”
_x000D_
_x000D_
“חוצפנים!”, אלבר מסתובב בחדות, “מהמעט שיש הוא מתחלק איתנו, ואתם רוצים לבזבז נרות יקרים על …”
_x000D_
_x000D_
“אינך יודע מהי ח…”
_x000D_
_x000D_
“יודע. שמעתי. טקס שמזכיר אירוע שקרה לפני אלפי שנים. סיפור לילדי גן. כמה רבנים ניצחו אימפריה. נו, בכל הרצינות!!”
_x000D_
_x000D_
“נסתדר”, אומר יהודה, “יש לנו את החמאה הזו ש… בנותיו של… נדליק איתה נר ראשון”.
_x000D_
_x000D_
“רעיון נהדר”, לוחש דניאל, “אפשר לחלק אותה לריבועים קטנים. לשמונה ימים”.
_x000D_
_x000D_
“זה פשוט לא ייאמן כמה שאתם חוצפנים! החמאה הזו היא גם שלי! אני מתכנן לאכול ממנה כל יום קצת!” רשף הפרופסור.
_x000D_
_x000D_
“מאז שהכרנו אותך לא נגעת בחמאה. תמיד השארת אותה בצד”, אומר דוד.
_x000D_
_x000D_
“נכון, אבל מרגע זה נעשיתי חובב מושבע של חמאה” הוא נעץ את מקטרתו בכיסו, נטל סכין וחילק את מלבן החמאה לשלושה חלקים שווים. הזיז אחד. עטף בנייר והחביא בפינתו.
_x000D_
_x000D_
* * *
_x000D_
_x000D_
עוד שבוע עבר.
_x000D_
_x000D_
ערב ערב, הם הניחו קוביות זעירות של חמאה על הצלחת והדליקו את הנרות. כיבו מהר, כדי שהריח לא יגיע לשכנים. שהעשן לא…
_x000D_
_x000D_
עוד יום עבר. החמאה אזלה. דניאל דופק על הדלת מבפנים. הסימן המוסכם. שתי נקישות-נקישה.
_x000D_
_x000D_
ז’ול מציץ. “כן. מה קרה? הכול בסדר? מה?” “אנחנו זקוקים לכמה טיפות שמן או מעט חמאה. נשלם”.
_x000D_
_x000D_
“מצטער, אזל לגמרי, אין. ו…אני מצטער, גם הערב לא תהיה ארוחה. אני יודע. גם בבוקר לא הבאתי. מצטער”.
_x000D_
_x000D_
הם מתיישבים על דרגש השמיכות ומתחילים ללמוד בלחש. הפרופסור מעביר משקל מרגל לרגל, נאנח ומתיישב לשולחן. מוציא מכיסו פיסת באגט מאתמול או משלשום, גונב מבטים קטנים ומהירים אל השניים. הם שקועים בלימוד… מוציא מפינה נסתרת את מלבן החמאה הקטן, העטוף בנייר משומן. מועך את פינתו עם הלחם. דוחס מהר לפיו. לועס מהר. בולע מאוד מהר. נופלים לו שלושה פירורים. הוא מלחלח אצבע ברוק, מדביק את הפירורים. משתעל. הו, הנה עוד פירור, על הרצפה. הוא מתכופף, מדביק, מלקק ומזדקף. אה, הם מביטים בו עכשיו. האם ראו? הוא מסמיק. משתעל. מוחה את פיו וניגש לחלון. מנסה לייצב נשימה. סודק את חרכי התריס, ופתאום,
_x000D_
_x000D_
או! הדיקן!! הוא רואה היטב? מרווח את החרכים. או! זה הוא? כמעט בטוח. זו ההליכה הנמרצת, הזקופה של הדיקן. אוי… הוא מתקרב. אלבר מצמיד את פניו לתריס, כן, זה הוא!! סוף סוף!
_x000D_
_x000D_
הוא פוער את החלון. השניים קופצים בבהלה. מה אתה עושה?” הוא לא שומע אותם. הוא לא מקשיב. הוא פותח עוד.
_x000D_
_x000D_
“תסגור!” אסור להם לצעוק. הם מנסים, אבל הוא הודף אותם בכוח, גוהר החוצה וזועק בקול: “אדוני הדיקן! הדיקן! אני כאן, למעלה!” הדיקן עוצר. מופתע, מרים פניו, עיניו משוטטות בכיוון הקול.
_x000D_
_x000D_
“בחלון ממול! תסתכל לכאן! אדוני!”
_x000D_
_x000D_
הדיקן קלט את הדמות. עצר לרגע. נעץ עיניו. …או-לה-לה! ודאי. הנה הפרופסור המבוקש!
_x000D_
_x000D_
הדיקן הסתובב וחוזר בריצה אל הבית שממנו יצא.
_x000D_
_x000D_
“ראיתם?”, אלבר צוחק ודומע. “הוא ראה אותי. אני משתחרר! ראיתם?” לא, הם לא הציצו. אסור שיראו אותם. מחבואם נחשף. הם צריכים לברוח!
_x000D_
_x000D_
“הנה! הוא יוצא!”, קפץ הפרופסור נלהב. הוא בא ל…”, באחת השתתק. נאחז בפיסת אדן החלון עיניו בולטות החוצה. הדיקן יצא מהבניין, אחריו שני שוטרים. נעמד מול החלון והצביע.
_x000D_
_x000D_
פרופסור אלבר התעלף.
_x000D_
_x000D_
הוא לא שמע את הדפיקות, את הנביחות האנושיות ואת דברי ההסבר והכיבושין של זו’ל שחסם את כניסתם ליקב עם מתת שוחד של עשרים בקבוקי שמפניה עתיקת יומין, מיטב תוצרתו.
_x000D_
_x000D_
***
_x000D_
_x000D_
ירד הלילה. זו’ל ישב איתם, בחושך. כבר יצר קשר עם איש מחתרת. קיימת רשת הברחה מסודרת. נמצא מקום אחר. הלילה עוד אפשר לשהות כאן. השמפניה המעולה שלו ממלאת את המחסנים של מפקד המשטרה. פרופסור אלבר ישב כמו עפיפון שנקרע ונחת, נחבט, רפוי חוטים.
_x000D_
_x000D_
“אבל הוא לבש את המעיל שלי, הדיקן”, לחש אלבר, “זה היה המעיל שהשארתי בכיתה. המעיל הטוב שלי. הוא… אני סמכתי עליו. אני …”, הוא קם והלך בחדר. מדלת לחלון. מקיר לקיר.
_x000D_
_x000D_
יהודה קם. “די, פרופסור אלבר, תתעודד. ז’ול הבטיח ש…”
_x000D_
_x000D_
“הוא הסגיר אותי, הדיקן. הוא הצביע עלי… הוא…”, אלבר התיישב.
_x000D_
_x000D_
“כבר לילה. ליל שמיני של חנוכה. כדאי לנוח”, אומר יהודה, “אולי נצליח להרדם מעט”…
_x000D_
_x000D_
הם פונים לפינותיהם. אלבר גורר את רגליו כמו איש בן 2000 שנה אל דרגשו. פניו אל הקיר. ברכיו אסופות אל בטנו בתנוחת עובר.
_x000D_
_x000D_
“השמש שקעה”, לוחש יהודה. נדמה כי אלבר נרדם, מותש.
_x000D_
_x000D_
“לא נוכל להדליק הלילה נר שמיני”, אומר יהודה.
_x000D_
_x000D_
“לא”, לוחש דניאל, “כנראה שלא נוכל”.
_x000D_
_x000D_
“נוכל”, אומר פתאום הפרופסור ומתיישב, “החמאה שלי”
_x000D_
_x000D_
“נשארה לך חמ..”, שניהם מזדקפים.
_x000D_
_x000D_
“כן. החבאתי אותה, אני…” הוא קם, תחב ידו לחושך ושלף את המלבן העטוף, שניים על שניים ס”מ.
_x000D_
_x000D_
“הנה, אתם יכולים לאכול אותה עכשיו. הנה, קחו”. הוא התחנן. “סלחו לי! בבקשה, קחו. אבל למדו אותי מהיכן הכוח הזה, אני יודע ללמוד. אני אוהב ללמוד. הא? מאיפה הכוח הזה? זה לא כתוב אצלי בספרים… הא, ערמת הספרים…”, הוא לוחש, “הדיקן שלי חיבר את מרביתם”.
_x000D_
_x000D_
הוא שותק.
_x000D_
_x000D_
הם התרוממו. לחייו החלולות של יהודה העמיקו. הוא בלע רוק ואמר:
_x000D_
_x000D_
“אני… הייתי רוצה להדליק בה נר שמיני”
_x000D_
_x000D_
“גם אני”, דניאל נושך שפתיים.
_x000D_
_x000D_
“אני רוצה שתלמדו אותי איך מדליקים, מה אומרים. אני…”, אלבר מתנשף, “אני בור ועם הארץ במורשת אבותי. מצחיק מה?”, מחייך חיוך עקום, עלוב, “גם כן פרופסור שכמותי…”
_x000D_
_x000D_
***
_x000D_
_x000D_
השמיים היו אפלוליים עדיין כשז’ול פתח את הדלת. לרווחה.
_x000D_
_x000D_
“מוכנים? הכל ארוז?”
_x000D_
_x000D_
“הכול”, נקש אלבר על מקטרתו, “הגעתי לכאן אפילו בלי… מעיל”
_x000D_
_x000D_
“לך פרופסור מצאתי מקום מיוחד, אקסקלוסיבי, כמו שאומרים, נתחיל בך”.
_x000D_
_x000D_
המקטרת נשמטה מפיו. “נפרד מהם??”
_x000D_
_x000D_
ז’ול משך בכתפיו. “לי זה לא משנה. תחליטו אתם”.
_x000D_
_x000D_
הם הסתכלו זה בזה. “מה השאלה. ברור. אנחנו ביחד”.
_x000D_
_x000D_
אלבר נושם לרווחה.
_x000D_
_x000D_
“ביחד?”, זו’ל מרים גבות, “אתם עם מוזר, אתם…”
_x000D_
_x000D_
פותח את הדלת לרווחה.
_x000D_
_x000D_
על השולחן, בתוך צלוחית, לוחש פתיל קטן בשלולית של חמאה. פרופ’ אלבר נתן בה מבט קצר.
_x000D_
_x000D_
“קדימה”, מזרזם ז’ול, “עדיין חשוך… מהר, לפני שהשמש תזרח”.
_x000D_
_x000D_
נכון. היה חשוך בחוץ, אבל הוא טעה.
_x000D_
_x000D_
משום שמעל הכיכר והרחוב, בשמיים, במקום גבוה מאוד, למעלה מן השמש,
_x000D_
_x000D_
כבר פשט האור…
_x000D_
_x000D_
_x000D_