את חודש אלול וימי הדין ניתן היה להרגיש בישיבה ללא מאמץ מיוחד. די היה להתבונן ולו לרגע בפניו של המשגיח הרה"ג רבי צבי הירש פלאי זצ"ל ולהבין שהמצב – איך אומרים –  לא פשוט. וממידת מקל וחומר כמובן  –  ומה הוא שלא נתן תנומה לעיניו במשך כל השנה חיל ורעדה תאחזנו, אנו שזה עתה התעוררנו  מתרדמת ה"צפוני" על אחת כמה וכמה. וכשהיינו מתבוננים בפניו היתה יראתו נודדת אל פנינו וכך בזכותו באים היינו בשערי יום הדין.

אלא שהבדל גדול היה בין יראתו של ר` הירש זצ"ל ליראתי שלי ולא רק בגלל ההבדלים המובנים מאליהם, אלא מסיבה ענינית אחרת ויסודית ביותר. יראתו של ר` הירש נבעה מן הידיעה כי עומד הוא למשפט המלך ואילו יראתי שלי נבעה מן העובדה שאינני ירא על שאינני ירא ורק  מחמת יראתו של מורי ורבי נתעוררתי לירא ונתיראתי.

משולה יראה זו להדיוט היושב במטוס המרעיד בין כיסי אויר כשהוא תלוי בין שמים וארץ ובין רעידה לרעידה מסביר ההדיוט המלומד בבטחון של יודע דבר לנוסע המפוחד שלצידו כי מתוך נסיונו הרב  אין הוא מוצא סיבה לדאגה,  אלא שתוך כדי דיבור שומע הוא את טון קולו של הקברניט ואף הוא מבין כי בצרה גדולה הם שרויים.

אלא שנשתנו הזמנים, ואין לנו עתה לא כהן ולא נביא ומורי ורבי נתעלה לישיבה של מעלה ויחד עימו תמרור היראה השנתי המלמד על בואו של יום הדין. וכמעט כיתומים היינו, אך אל דאגה חברים… רחמן הוא הבורא ובאהבתו זימן לי שיעור ביראה ולתמיד.

יום שישי רגיל עלה על עיר המלאכים שבקליפורניה, זה עתה נסתיים לו סמינר "ערכים". נדברתי עם יעקב ידידי להפגש וללמוד מעט יחד כדי להנות מעט מן העולם הזה, בכל זאת אמריקה, לא?. אין זה הזמן להכביר במילים אודות יעקב ידידי, אסתפק בכך שאומר כי איש מיוחד הוא וטוב לב, איש אמת שהחל את עיסוקו האינטנסיבי ביהדותו בסוף שנות הארבעים לחייו ובזכות "ערכים" כמובן.

במקצועו, עורך יעקב את דיניהם הרבים של שוהי קליפורניה "של מטה", של מטה אמרתי? עוד יותר מטה ועכשיו עוד הרבה למטה מזה. בחור מבריק הוא יעקב שלי וראש יש לו אי אי אי. לא פלא שמפורסמים ומפורסמות שאינם מיודדים עם החוק האמריקאי משכימים לפתחו ליטול הימנו עצה.

קבעתי עם יעקב ב – Wilshire Boulevard .  בשעה היעודה עצר לידי את מכוניתו, הצטרפתי אליו ויצאנו לחפש ברחבי בלוס אנג`לס בית מדרש שיאיר לנו את פניו ונלמד בו, משימה שהפכה, לשמחתי, קלה ביותר בשנים האחרונות. אחסוך מכם את המיותר וארמוז שמחשבתינו הטובה צורפה על ידי הקב"ה למעשה אך בפועל לא הספקנו ללמוד ולו שורה אחת, למה? זה כל הסיפור.

– "אני מצטער אהרן" – פונה אלי יעקב עם סיומה של שיחת הטלפון תוך שהוא מחליק את מכוניתו לעבר חניית בית הכנסת. – "לצערי כנראה לא נלמד היום, אני צריך לצאת לבית המשפט באופן מיידי".

למראה תמיהתי הסביר יעקב כי זה עתה סיים חבר המושבעים בבית המשפט בוונטורה את ישיבתו הסופית והגיע להכרעה במשפטו של בחור אותו הוא מייצג.

– "לפי החוק ברגע שהם מסיימים אני כסניגור מחוייב להגיע באופן מיידי להקראת גזר הדין". – "כמה זמן אורכת הנסיעה? שאלתי  – "שעתיים וחצי לערך" – השיב יעקב.

חשבון מהיר הבהיר לי כי עוד היום גדול, מה גם שסקרנותי האין סופית הציעה לי הצעה שאי אפשר לסרב לה.  היא העריכה בצדק כי יהיה מעניין ובכך הוכרעה המערכה.

–          "אסע עימך". פסקתי.

–          "נלמד בדרך".

בדרך הסביר לי יעקב באיזה משפט מדובר ואף תאר בפני את ייחוסו הנדיר של הנאשם וככל שהתבהרו הפרטים הסתבר לי כי נחפזתי בהסכמתי להופיע עימו בבית המשפט.

ראשית – מדובר היה במשפט רצח. שנית – הנאשם הינו בנו של ראש משפחת פשע מכסיקנית מסוכנת הידועה לשמצה במחוז וונטורה.

– "היתה מסיבה"- הסביר לי יעקב בשפתו המקצועית – "אחד השכנים ניסה להסביר לחוגגים השיכורים כי בשעה ארבע לפנות בוקר לא נהוג לרקוד סלסה דרום אמריקאית לצלילים הבוקעים מרמקולים "פארק ירקוניים". לא יודע בדיוק מה קרה" –  הגן יעקב על לקוחו – " בסוף התגרה נותרה גופה של נער בן ארבע עשרה על הקרקע וההמשך התנהל בבית המשפט, את פרק הסיום אתה מוזמן לראות בעצמך".

נכנסנו! כולם נעצו בנו את עיניהם. מולנו ישב השופט בפנים חמורות סבר וחתומות מבע. לימינו ישב חבר המושבעים אדיש ואפרורי. על המושבים משמאלי ישבו בני משפחתו של הנער  הנרצח ומימיני ישבו… אם ניתן לכנות זאת כך,  בני משפחת הנאשם. חלוקה הגיונית זו ערכתי לבדי תוך שאני נעזר במראה הקעקועים ושאר מרעין בישין של היושבים לימיני.

מאחורי עמדו ה"גורילות". במשטרת ישראל יכולים רק לחלום על "גורילות" כאלו אלא  שהגנים היהודיים לא מאפשרים ייצור גורילות מזן זה. בשביל מה גורילות? אני תוהה? ועצמי שהחל לרעוד באופן בלתי נשלט ענה לי כי אפשר שתתחיל התפרעות עם הקראת גזר הדין, או אז תכנסנה הגורילות לפעולה ויתחיל המופע. אתם צוחקים? אני פחדתי, אוההו פחדתי. פחדתי עלי ועל יעקב. התחרטתי, אבל זה היה כבר מאוחר מידי. אני לא מגזים חברים, התחלתי לרעוד, כן כן… לרעוד פשוטו כמשמעו. ושיני דא לדא נקשן.

– "רק שייצא זכאי", אמרתי לעצמי. אם כבר התפרעות לפחות מהצד של הנרצח הם נראים פחות מקצועיים.

– "הוא זכאי בכל שמונת סעיפי האישום" הרעים קולו המתכתי של השופט וכל השאר היסטוריה.

אני שליבי איים עלי באנגלית עילגת שאינה משתמעת אלא לי, פרצתי החוצה כדי להרגע. הרבה כלי תקשורת התמקמו בכניסה לאולם הדיונים כדי  לסקר את האירוע. ואני, רק אויר, זה מה שחיפשתי, אויר.

לא ידעתי להסביר ליעקב למה רעדתי. זה הרי לא היה המשפט שלי, גם לא של יעקב חברי הטוב. היום במבט לאחור אני משער שזו אימת המשפט. לא המשפט שלי, לא שלך, לא משנה. כשאתה נכנס לבית משפט בשעת הקראת גזר  דין, אתה מבין חבריקו, שהולכים לחתוך גורל של בן אדם ואתה רועד. אין לי הסבר אחר. רעידתי זו הזכירה לי את הרעידות שבקולו  של ר` הירש זצ"ל בתפילת יום הכיפורים. היתה להם את אותה המנגינה, באותו רגע הבנתי יראת המשפט מהי.

אם איננו רועדים מאימת הדין ביום הכיפורים כנראה שעדיין לא הגענו בלבנו לבית המשפט. אבל אל תדאגו אינני מסיים כאן. רוצה אני ללמד זכות על עצמי, מה חשבתם?

אם ראשונים כבני אדם אנחנו…. ו"הם" הרי לא מפחדים!!!

יהי רצון שתמחול ותסלח ותכפר לנו על כל עונותינו. אמן!