כששמעו שכני את רעש המנוע של משאית ההובלות, הם עלו כולם לדירתי הצנועה, כדי להפרד ממני לשלום. לא, אל תטעו לחשוב שאהבה גדולה שררה בינינו, מעולם לא. מתוך נימוס באו.
_x000D_
למעשה, אינני יכול להצביע על נקודת הזמן בה גמלה בליבי ההחלטה לעזוב. למען האמת אף אינני יודע, חברים יקרים, אם אמצא מקום טוב יותר לחיות בו. אבל עכשיו כשהכל ארוז בארגזים, מוכנים לשיגור, ברור לי לחלוטין שזהו הצעד הנכון והבלתי נמנע.
_x000D_
סכסוך השכנים הקשה לא פרץ בבת אחת. את ניצניו חשתי לראשונה בחוסר ההתייחסותם לברכותי המנומסות במעלית ובחדר המדרגות. אציין כי עובדה זו לא הטרידה במיוחד את מנוחתי. "איש באמונתו יחיה", אמרתי לעצמי. לא רוצים לומר שלום? לא צריך! גם שלום קר, שלום ייקרא, ולפעמים עדיף שכך.
_x000D_
עם הזמן למדתי לחיות עם הבעות פניהם החמוצות של שכני לקומה, כל אימת שנתקלו בי. מה יש? העולם לא התהפך – לא חייבים לאהוב כל אחד.
_x000D_
מאוחר יותר החמיר מעט המצב, ונאלצתי להתמודד גם עם התעלמותם המופגנת מהצעותי המועילות בישיבות ועד הבית. לא מזמן סכסוכינו עלה מדריגה. הגיע תורם של השריקות, הלחישות, שקיות האשפה בפתח הדלת ואף מקומם של מכתבי האיום האנונימיים לא נפקד. אני מודה – גם את זה הייתי מוכן "לבלוע".
_x000D_
אבל כשנזרקו אבנים אל חלון דירתי, שוכנעתי מעבר לכל ספק סביר, שאינני דייר רצוי בבנין המשותף והתחלתי לחשוב ברצינות על העתיד הלוט בערפל. אמש החלו השכנים, בהנהגתו של יו"ר הועד, להפגין מול דירתי והאשימו אותי בוונדליזם ציבורי, למרות שמעולם לא החזקתי ברשותי נשק.
_x000D_
כשהתפזרה ההפגנה, החלטתי לעשות סוף לסיפור העצוב הזה. "אני עוזב!" הודעתי לעצמי וזה סופי בהחלט!!!
_x000D_
נו… בטח אתם אומרים לעצמכם ש"זה לא יכול להיות", שהעולם אינו "שחור לבן", שלא לא יתכן שאני "טלית שכולה תכלת", ושאין דבר כזה שבמדינה מתוקנת יקומו כמה שכנים ויגרשו בן אדם מביתו. נכון?… אגלה את לבי בפניכם. לרגע לא ציפיתי שתבינו אותי או שתאמינו לי. תמיד הייתי שונה, אני מורגל בכך מילדותי, אלא שהפעם אני מבין את הסיבה ואני מוכן וגם יודע להסביר אותה.
_x000D_
אתם צודקים, זה לא "ככה סתם", בודאי שיש סיבה למהומה, אך למרבה הפלא היא אינה קשורה אלי כלל וכלל. איך? פשוט מאוד! שכני הנחמדים מעוניינים להרחיב את דירותיהם על חשבון דירתי הצנועה. אני מגזים? לא נראה לכם? אני פראנואיד? אז ככה… ראשית, זו לא הפעם הראשונה שזה קורה לי. שנית, יש לי הוכחות מוצקות המאששות את גירסתי. רוצים כמה? בבקשה!
_x000D_
באחד המפגשים בינינו הטיח בי יו"ר הועד בעזות מצח שאני הוא האלמוני המשליך את שקיות האשפה השחורות לצד המכולה. זאת למרות שמעולם לא החזקתי ברשותי שקיות אשפה שחורות, למה? פשוט! הצבע הזה עושה לי לא טוב על הלב. סהדי במרומים, ידידי, מחלון דירתי הבחנתי לא אחת כי דווקא בנו בכורו הוא הוא "האלמוני המלכלך" ואף תיעדתי זאת במצלמתי האישית ליום פקודה.
_x000D_
השכן מלמטה טוען ברוב חוצפתו, שהזזת הכסאות והשולחנות בביתי, מונעת תנומה מבני משפחתו, וזאת על אף שבני משפחתו עסוקים לילה לילה במסיבות אלכוהול צעקניות, אותן עורך הוא בסלון ביתו עד אור הבוקר. אם אתם עדיין מפקפקים בדברי אגלה את אוזניכם – אין לי בביתי לא שולחנות ולא כסאות.
_x000D_
כן, כן, חברים, גם את ניפוץ חלונות המרצדס של מחמוד המתולתל, בתאריך 11 לספטמבר הם מייחסים לי, למרות שאין לי מושג כיצד נראה זנבו של מחזיק המפתחות לחניון התת קרקעי, ולמרות שבתאריך זה הייתי בקוטב הצפוני. אתם קולטים?
_x000D_
לאט לאט הבנתי שאין טעם להתווכח, להתנצל, להתחנן, להתרפס או להשתחוות לפניהם. הם פשוט "מחפשים" אותי, נקודה. אנ`לא יודע מה הייתם אתם עושים במקרה כזה, אך עצמי לחש לי, והסכמתי עמו בלב שלם: עדיף שתעזוב בעצמך לפני שה"מחפשים" "ימצאו" אותך.
_x000D_
אני נראה לכם פראייר? אתם שואלים למה אני לא נלחם על צדקתי? פשוט נמאס לי, אני לא מחפש צדק, אני רוצה שקט. אתם יודעים מה זה לפתוח ת`עיניים בבוקר בלי להתנצל על שהתעוררת? להתבונן בקרני השמש ולשמוע את הציפורים מצייצות? עולם הבא ממש.
_x000D_
אבל מה? אל תדאגו חברים יקרים, אני לא עוזב ככה. בכל זאת, אתם יודעים, הרבה שנים היינו ביחד. מה גם שהיו לנו בעבר הרחוק ימים טובים יותר. אני לא עוזב בלי מתנה אישית לכל שכן. הכנתי להם לשכני היקרים הפתעה קטנטונת. תקראו לזה נקמה? תקראו! מה אכפת לי ממילא כבר הושחרו פני. אני מעדיף לכנותה: "מתנה למזכרת".
_x000D_
אל תדונו אותי לכף חובה. אחרי שתצעדו בנתיב הייסורים בו הצעידו אותי שכני האהובים, נראה איך תדברו ומה תעשו.
_x000D_
את מתנתי הצנועה אעניק להם לשכני רגע אחד לפני שאעזוב, כדי שלא ינסו לשכנע אותי להשאר. בינתיים אצא ואאסוף אי אלו פריטים שונים, שתרמתי לריהוטו של בנייננו המשותף – לשעבר. למה תרמתי? כי הייתי נאיבי חסר תקנה. חשבתי בתמימותי כי תרומותי ירגיעו מעט את האוירה ויביאו עמם את השלום.
_x000D_
וכך, כשפתחתי את דלת ביתי גיליתי אותם. כווולם הגיעו כדי להפרד ממני. חלקם מתוך נימוס, חלקם מתוך שמחה לאיד. היו ביניהם גם כמה שכנים סקרנים שמעולם לא פגשתי, אך נראה כי גם הם לא ויתרו על ההצגה הכי טובה בעיר.
_x000D_
– "מה, אתה עוזב?" – שאל יו"ר הועד בתדהמה מעושה?
_x000D_
– "או… כן… עוזב" – עניתי בנונשלנטיות.
_x000D_
– "אולי אתה צריך עזרה?" שאל בהתחסדות דרום אמריקאית, ז`וזה הארגנטינאי.
_x000D_
– "מתי אתה עוזב?" – שאל עזמי, שמזה זמן רב מתכנן את השתלטותו המהירה על דירתי המתפנה.
_x000D_
– "מיד! עוד כמה דקות. נשארו לי רק כמה חפצים קטנים לקחת. אתם יודעים אלו שתרמתי לבנייננו המשותף. עוד כמה דקות, אני רק לוקח ומסתלק".

_x000D_
_x000D_

הם ליוו אותי בעיניהם הבולשות כדי לוודא שאינני נוטל חלילה וחס את שאינו שלי. שמתי צעדי אל ביתו של רומן האיטלקי ופתחתי את הדלת.
_x000D_
– "מה זה?" – לאן אתה חושב שאתה נכנס? זה הבית שלי!!!" – הטיח בי בזעם רומן השכן משמאל.
_x000D_
– "בטח שלך" – עניתי – "אני רק לוקח את "הקופקסון", אתה יודע התרופה נגד טרשת נפוצה ואני יוצא, היא שייכת לאח שלי היהודי מיכאל סלע ממכון וויצמן, הוא המציא אותה והיא רשומה בטאבו על שמו. מה לעשות רומן, כשעוזבים אז עוזבים, זו עסקת חבילה, אתה קולט? אבל אל תדאג, רומן, היהודים רחמנים הם, תגיד לאשתך שאם היא תזדקק לה שוב, שתרים טלפון, נשמח לעזור לה.
_x000D_
– "ומה אתה מחפש בגג?" – שואל היו"ר ההמום כשכתפיו נוקשות זו לזו.
_x000D_
– "את הדודים" – עניתי – "דודי השמש והקולטים שייכים לאחי היהודי ד"ר צבי תבור. הפטנט של האנרגיה הסולארית רשום על שמו. מה לעשות מצטער תדליקו בויילר.
_x000D_
וכך, חברים יקרים – בקרתי אצל כולם. מהמקרר של שומן האוסטרי, שלפתי באלגנטיות את עגבניות השרי שבאו לעולם על ידי אחי היהודי נחום קידר. את ה"דיסק און קי", שאף אחד לא יודע איך היינו יכולים להסתדר בלעדיו, החרמתי מבנו של סטפן הפולני. למה, אתם שואלים? אה, שכחתי, הוא הומצא על ידי אחי היהודי – דב מורן.
_x000D_
את תרופת האג`ילקט בה מטופל אביו חולה הפרקינסון של היו"ר, נטלתי בכוח הזרוע תוך הפעלת לחץ פיזי מתון כחוק, כיון שהיא כאחותה שייכת לאחי היהודי, פרופ` מוסה מהטכניון, שבין כתליו נולדה. אולי תצחקו אבל גם את שיניה התותבות של עישה הטורקית שליתי מכוס המים, הן שייכות במקורן ליהודי שמואל בלום, אחי הגדול שהמציאם. וכן… צדקתם… נכון… אם כבר, אז גם את המפלגים והמאיידים הוצאתי ממכוניותיהם של שכני, כדי להשיבם הביתה לאחי היהודי, זיגפריד מרכוס, שהמציאם והוא ממתין להם בציפיה דרוכה.
_x000D_
זה לא שאני אדם רע חברים, אני לא נקמן, פשוט, בדירתי החדשה אצטרך להתחיל הכל מחדש ומן הסתם אזדקק לחפצים אלו.
_x000D_
יונאס הנורווגי התקשר למשטרה כדי שתסיים את הסבוטאז` היהודי. הסברתי לו מתוך נימוס שהיא כנראה לא תגיע, כיון שהמיקרופון שבשפופרת הטלפון שייך לאחי היהודי, הממציא אמיל ברלינר, והוא ביקש שאביאם אליו למשכננו החדש, כדי שנוכל לתקשר עם העולם הישן. סבוטאז` האימה נמשך כמתוכנן.
_x000D_
לא, לא… אבו מרזוק היקר, בשביל מה לערב את הרמטכ"ל, זה לא יועיל. למען האמת הוא מאוד היה רוצה להגיע כדי לראות אותי עוזב במו עיניו. למה הוא לא יגיע? הצחקת אותי אבו חביבי – המנועים של מסוקי התובלה שייכים לאחי היהודי הרוסי – הממציא, מיכאל מיל, ונראה לי שהוא לא יוותר עליהם, בטח לא בשבילך, יאבו חביבי, ודאי שלקחתי אותם אלא מה?.
_x000D_
כשגילה פרנץ הגרמני שאני עוקר את דלת המעלית ממקומה, החלה דעתו להשתבש אט אט – "מה גם זה שלך? שאג באקצנט פרנקפורטי. – "אני מתפלא עליך", עניתי. אתה לא יודע שהאפקט הפוטואלקטרי שייך למדען היהודי אלברט איינשטיין? הוא חתום עליו. כן..כן… מה אתה מתפלא פרנצי היקר? ובכן אולי לא גילו לך אבל מה לעשות גם הוא אחי. אגב, פרנצוני החביב, חושבני שאתה זקוק למעט תמיכה נפשית, אולי כדאי שתנוח מעט… לא לא… אין לך בשביל מה ללכת לפסיכולוג… לא לא… אל תדאג, אותו אני לא לוקח, אבל את הפסיכולאנליזה של פרויד בהחלט שכן. גם את זו של אלפרד אדלר ושל פרנקל. אני מאוד מקוה שתבין אותי פרנצוף, חברי הטוב, מעבר דירה יכול ליצור טראומה מודחקת. מישהו יצטרך לטפל בה, לא?
_x000D_
וכאן חברים יקרים – מוסר אני מודעה לפניכם ומודה בריש גלי – היה לי קושי רגשי עצום לעקור את טפטפות ההשקיה מגינת הנוי, חביבת נפשה של פטרישה המכסיקנית, לא פלא שהיא נתקפה בטירוף – "עזוב ת`צינור!!!" צעקה כשקצף לבן על שפתיה, "זה לאאאאא שלךךךך".
_x000D_
"לא שלי"? עניתי בנימוס של מנצחים – "בואי נבדוק! אם את צודקת לא אקח אותן. ככלות הכול הלא ידוע לך שמשתייך אנוכי לעם החתום על… המצאת המוסר. אופס… את רואה פטרישה? על הצינור ההשקיה כתוב בעברית "שמחה בלאס"… נכון, איך לא? עוד אח שלי, ישראלי, כן, הוא המציא אותם. לא, אני לא כועס פטרישה, בכלל לא, לא קרה כלום, את בטח לא יודעת עברית, נכון, עברית היא שפה קשה, בעיקר כשעוזבים".
_x000D_
בדרך למטה עברתי בביתו של פיוס ה-12, מתוך כבוד והערכה שלפתי מארונו את "הברית החדשה". מול עיניו המשתאות תלשתי מתוכו בעדינות את התנ"ך שלנו. "אתה ללללא יכוול לעשות זאת", גמגם פיוס ועיניו רושפות אש, "למה? הלא התנ"ך שייך לנו, לא?". "נכון", ענה לי פיוס, "אבל תגיד לי, יהודי, כאיש המשתייך לעם המבין בספרים, מה שווה הברית החדשה שלנו בלי התנ"ך שלכם?" כדי להשיב את נפשו של פיוס ה-12, כבדתי אותו בכוס מים, נטלתי את התנ"ך ויצאתי.
_x000D_
עכשיו, שכני היקרים, יהיה יותר שקט בעולם שלכם. אין יהודים אין בעיות. ישעמם לכם במזרח התיכון, אם בכל אופן לא תסדרו בלעדינו, אתם תמיד יכולים לשלוח מייל לכתובת:
_x000D_
_{www.am-israel-chai@Antisemitism.un}
_x000D_
סיימתי לארוז, הבטתי בפעם האחרונה אל עבר מחוזות ילדותי, וירדתי אל המשאית. לא לפני שעקרתי מן הלובי המפואר את "עשרת הדברות" – הם לא של אח שלי, הם של אבא שלי!!! רק שלי!!! הם רשומים על שמו, ונכון… הוא מבקש אותם חזרה.
_x000D_
מה קרה בסוף, אתם שואלים?

_x000D_