שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף
_x000D_
אדם שאינו עוסק בתורה נקרא "נזוף", כלומר הוא מנודה ומורחק מקרבתו של הקב"ה. בעוד "העוסק בתורה לשמה" קרוב לבוראו, "נקרא רע, אהוב… משמח את המקום".
_x000D_
התואר "נזוף" משתמע גם בנוטריקון של הפסוק המובא במשנה "נזם זהב באף חזיר". מי שאינו עוסק בתורה, הרי הוא "נזוף" – מאוס ומרוחק כנזם הנתון באף חזיר.
_x000D_
נצייר לעצמנו את המשל: "נזם זהב באף חזיר" – הלא מדובר על אדם שיש בידו זהב – הן הוא לומד תורה אך תורתו היא "באף חזיר" – היא שבויה בידי אדם המבוסס ברפש העולם הזה, ושקוע בתאוות גשמיות עד למעלה ראש.
_x000D_
גרוע מכך, תורתו של אותו אדם "העושה תורתו קרדום לחפור בו" הרי היא כ"נזם באף חזיר" – כחזיר המשתמש באפו לנבור בבוץ וברפש, ונעזר בנזם שבקצה אפו למלאכתו הבזויה. אין לך עלבון גדול מזה לתורה!
_x000D_
שלמה המלך אומר (משלי י"א, כ"ב): כמו "נזם זהב באף חזיר", כך "אשה יפה וסרת טעם". נזם זהב הוא דבר יפה ויקר כשלעצמו, אך כאשר הוא נמצא באפו של החזיר הנובר באשפתות, נהפך גם נזם הזהב לדבר מאוס. כך יופיה של אשה מהווה תוספת מעטה, אם היא "נאה בטעמה ונאה במעשיה".
_x000D_
אך אם היא "סרת טעם" – כאשר אין בה דעת ובהתנהגותה מתגלית כל ריקנותה – אבוי ליופי כזה. לא רק ש"שקר החן והבל היופי", אלא יופיה יעמוד לה לרועץ. הוא מהווה בשבילה נזק ומכשלה.
_x000D_
המשל והנמשל גם יחד הם משל לזה שאינו עוסק בתורה שלא לשמה. ה"נזם" וה"אשה היפה" מסמלים את התורה, ואף את שכלו של האדם.
_x000D_
הקב"ה נתן לנו את התורה, והטביע בנו את השכל, כדי שנוכל בעזרתם להתרומם מעל לחומר, לשעבד את הגשם לרוח. אולם אדם המשעבד את התורה לענייניו הגשמיים, הרי במעשיו הוא הופך את התורה לנזם זהב באף חזיר.
_x000D_
הלוחות מעשה אלוקים, והמכתב… חרות על הלוחות
_x000D_
כמה גדולה רעתו של זה שאינו מחשיב את התורה כראוי, נלמד מהפסוק (שמות ל"ב, ט"ז): "והלוחות מעשה אלוקים המה, והמכתב מכתב אלוקים הוא". במתן תורה שינה הקב"ה מהנהגתו הרגילה, הקב"ה מנהל את העולם על ידי שליחים – מלאכים. הטבע מתנהל בהנהגה נסתרת. הקב"ה מוריד גשם – להרוות, שולח את השמש – להאיר, לחמם ולרפא, וכן הלאה. אולם בעת מתן תורה התגלה, כביכול, הקב"ה בעצמו. גם את לוחות הברית, כביכול, הוא עשה וכתב עליהם בעצמו, כפי שמעיד הפסוק.
_x000D_
מכאן עולה בברור כמה רבה רעתו של זה שאינו מחשיב את המתנה שניתנה לנו. הגע בנפשך! המלך בכבודו ובעצמו נתן לו מתנה להראות את חיבתו. נתאר לעצמנו מה היה קורה לאדם שהמלך העניק לו נזם זהב, והוא היה הולך ותולה אותו באפו של חזיר…
_x000D_
אל תקרא חרות אלא חֵרות
_x000D_
שמא יחשוב אי מי: "ניחא, אז אחשב כנזוף למקום, אבל לפחות בינתיים אעשה מה שאני רוצה, אהיה חופשי לעצמי, ולא משועבד לתורה". כנגדו ממשיך ריב"ל ואומר – יש תוספת לפסוק: "חרות על הלוחות".
_x000D_
לכאורה, יש כאן לשון שאינה תקינה: "חרות". בפשוטו של מקרא משמעותו היא "חרוט" – מלשון חריטה, והלא חריטה היא חקיקה, הנעשית בגוף העצם ולא על גביו? אם כן, היה צריך להיות כתוב 'חרות בלוחות' ולא "על הלוחות"? הלשון הבלתי שגרתית של "חרות על הלוחות" הביאה את ריב"ל לפרש את הפסוק: "אל תקרא חרות אלא חרות" – שונה החריטה שעל הלוחות משאר חריטה. זאת משום שהיא מתנשאת על החומר ואינה קבועה בחומר עצמו – ללמדנו, כי דברי תורה אינם משועבדים לחומר.
_x000D_
ואכן, כאשר נשברו הלוחות הראשונים, לא נשבר "המכתב" עם הלוחות, אלא האותיות פרחו באויר, כלומר האותיות הקדושות, מכתב האלוקים, לא היו משועבדות ללוחות. גם אם אבדו ונפסדו לוחות האבן, התורה עצמה לא נפגמה כהוא זה.
_x000D_
מכאן תשובה לזה הסבור, כי התרחקותו מן התורה תקנה לו שחרור: אדרבה, דווקא העוסק בה רק הוא בן החורין האמיתי. הדבק בתורה משתחרר מכבלי החומר, ואינו משועבד למסגרות הטבע.
_x000D_
אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה
_x000D_
במושכל ראשון, הדברים מעוררים תמיהה: האמנם זה שעוסק בתורה הוא "בן חורין"? הלא הוא נושא בעול של תרי"ג מצוות, ועמל בתורה בלא לתת דרור ליצריו, בעוד אדם פורק עול נקרא "חופשי", משום שאין עליו שום עול חיצוני.
_x000D_
ריב"ל בא לבטל גישה מוטעית זו: חירות אמיתית יש רק לעוסק בתורה.
_x000D_
הכיצד?
_x000D_
למעשה, אין לך אדם שהוא חופשי לעשות כרצונו. איש אינו יכול לתת פורקן לכל יצריו. חוקים וכללים מגבילים ומצרים את צעדיו. חוקים אלו נועדו לשמר ולהגן על החברה ועל ערכי צדק ומוסר שרוב בני האדם מסכימים עמם.
_x000D_
אולם חוקי החברה אינם משפיעים על רמתו המוסרית של הפרט. אלה חוקים הנובעים ברובם מתוך חשבונות של כדאיות וסדר גרידא, ובמקרים רבים מתנגשים עם רצונו של היחיד.
_x000D_
לפעמים הוא מתמודד, ולפעמים מתמרד. כאשר כבלי החוק ילחצו עליו יותר מדי, הוא ינתק אותם כל אימת שלא תהא מוטלת עליו אימת השלטון.
_x000D_
לעומתם, נועדו חוקי התורה בעיקר להעלות את הרמה המוסרית של האדם, לברור מבני האדם את הסיגים, לזכך את מידותיהם.
_x000D_
כאשר היהודי מחבר עצמו לחוקי התורה, הוא הופך לאדם טוב יותר ומוסרי יותר.
_x000D_
באופן כזה נהיית החברה כולה חברה איכותית ומתחשבת, מתוך הכרה פנימית עמוקה. העזרה ההדדית נעשית מתוך רצון כן, הזהירות בכבוד הזולת ובממונו נובעים מתכונות טובות המושרשות בנפשו של המחובר לתורה, ולא מנימוסים חיצוניים מזויפים, וכן הלאה.
_x000D_
אם נוסף על קיום המצוות הוא עוסק בתורה תדיר – לומד תורה לשמה – הרי שהוא משיג את המשמעות האמיתית של התורה והמצוות. רצון הבורא נעשה רצונו, והוא ילמד את תורתו ויעשה את כל מצוותיו מתוך להט ושמחה פנימית.
_x000D_
אם כן, מיהו בן החורין – זה הכפוף למערכת חוק המגבילה אותו נגד רצונו, או זה המרים את כתפיו בשמחה לשאת את עול התורה והמצוות?
_x000D_
השואף לעסוק בתורה לשמה הריהו בדרך לקבל את התואר הנחשק עלי אדמות: "בן חורין".
_x000D_
וכל מי שעוסק בתלמוד תורה – הרי זה מתעלה
_x000D_
רבי יהושע בן לוי פתח בדברי התעוררות למי שאינו עוסק בתורה כראוי, וקרא לו נזוף. הוא מסיים בפן חיובי, במעלתו ובשבחו של העומד בצד השני של המתרס – העוסק בתלמוד תורה – הריהו מתעלה, זוכה להתעלות מעל יתר הבריות, להתקרבות יתרה לשוכן מרומים.
_x000D_
וממדבר מתנה, וממתנה נחליאל, ומנחליאל במות
_x000D_
ריב"ל מדמה את התורה לבאר. כשם שמי הבאר מרווים ומחיים כל צמא, כך התורה מחיה, מרווה ומרעננת את רוח לומדיה.
_x000D_
"מסע ההתעלות" של הבאר מקביל למתן התורה – "ממדבר מתנה" – בעת שהייתם במדבר, במתן תורה זכו ישראל לקבל במתנה את התורה.
_x000D_
"וממתנה נחליאל" – אם מקבלים את המתנה הזו ומעוניינים בה, זוכים שנחלת הא-ל תהיה נחלתנו. אין צורך לקנות אותה בכסף, ואין הכרח להיוולד "בן של" כדי לזכות בה. התורה היא נחלת כלל ישראל, הכל זכאים לה.
_x000D_
"ומנחליאל במות" – הזוכה לנחלה זו, מתנשא מכוחה ובזכותה, ועולה על במות.
_x000D_
התורה "מגדלתו ומרוממתו על כל המעשים".

_x000D_