הדמעות הראשונות שזלגו במדבר סיני, היו בליל תשעה באב. המרגלים ששלח משה לתור את הארץ שבו, ובפיהם דיבת הארץ רעה. יחד עם פרות הענק הביאו עימם תאורים מסמרי שער על ארץ אוכלת יושביה, שעריה בצורות בשמים, ואנשיה נפילים ואנשי מידות.
_x000D_
למרבה הצער, נכנסו דברי ההסתה והדילטוריה שבפי המרגלים ללב העם. הם מאסו בארץ חמדה ולא אבו לעלות אליה. העדה נתנה את קולה בבכי על הגורל המר המצפה לה, כביכול, בארץ הקודש. בכי זה ביטא את הרגשת הפקפוק וחוסר הוודאות שחדרה עמוק לליבם וגרמה לקרע בינם לבין אביהם שבשמים.
_x000D_
אותה בכייה היתה הרת גורל בתולדות עמנו. עונשם של כל בני הדור ההוא נחתם למיתה במדבר באותו הלילה. המרגלים עצמם מתו במגפה, אבל העונש המקומי היה רק חלק מן הפרעון.
_x000D_
בלילה ההוא נחרץ גורל שני בתי המקדש שיחרבו באותו התאריך, בתשעה באב. קינה ומספד נקשרו ליום זה לאורך שנים ודורות.
_x000D_
"אמר הקב"ה: אתם בכיתם בכיה של חינם, אני אקבע לכם בכיה לדורות" (תענית כ"ט). הבכי המיט אסון גם על בניהם ועל צאצאיהם של דור המדבר לאורך כל הדורות.
_x000D_
אנו מדפדפים בדפי ההיסטוריה אל היום שאחרי החורבן:
_x000D_
על נהרות בבל, בארץ אויב, יושבים יהודים דוויים וסחופים, ליבם נשבר בקרבם בזוכרם את ציון. בעיניהם חזו את הזוועה, את להבות האש שאחזו בבית קודש הקודשים. הם נותרו מעורטלים מכול. רק נחמה אחת נותרה בליבם: ירמיהו הנביא גלה יחד עמם אל הניכר, והיה להם למגן ולמשען. אך עתה, תקוותם היחידה הולכת ומתרחקת. ירמיהו הנביא מתכוון לשוב לירושלים.
_x000D_
"געו כולם בבכיה: רבנו ירמיהו, על מי אתה מניחנו?! ענה ירמיהו ואמר להם: מעיד אני עלי שמים וארץ, אילו בכיתם בכיה אחת בציון – לא גליתם" (מדרש תהלים קל"ז).
_x000D_
מהי אותה בכייה שהיה בכוחה למנוע את החורבן? כיצד יכלו דמעות לעצור את הפורענות שלא תבוא?
_x000D_
בעיני רבים נתפס הבכי כביטוי של חולשה או כהתפרצות אמוציונלית שיצאה מכלל שליטה. לכל היותר, מייחסים לבכי כוח של ניקוז רגשות, פורקן לשחרור "רעלים". התינוק בוכה, משום שאינו יודע להביע את רצונו במילים. השוטה צוחק ובוכה כאחת, משום שאינו מסוגל להכיל נכונה את החיים. ואילו המבוגר, השלם בשכלו ובדעתו, למה יבכה? את מי יצליח להחיות בדמעותיו ולמי יועיל?
_x000D_
אכן, דמעות שטחיות על העבר – אין בהן טעם. אך יש דמעות שמוצאן עמוק ופנימי.
_x000D_
היהודי יודע להזיל דמעות שאינן באות מלחלוחית העין בלבד. הן באות מתוככי הפנימיות, משיתוף של לב ומוח כאחד. הוא יודע להפיק מתוכו בכי שהוא תוצר של התבוננות והכרה.
_x000D_
הלב מרגיש וחווה את המאורע, המוח מנתח את הרגש ומנתב אותו. וכאשר מגיע הרגע והפנימיות שוב אינה יכולה להכיל את החוויה, היא זולגת בצורה של דמעות. בצורה זו היא משרתת שתי מטרות כאחת: היא משחררת את הרגש ומביעה אותו, ובד בבד, היא גם מטמיעה רושם באדם עצמו ומותירה בו חותם.
_x000D_
"מי יתן ראשי מים…" מקונן ירמיהו הנביא, "ואבכה יומם ולילה את חללי בת עמי" (ירמיהו ח`, כ"ג).
_x000D_
לא מים הנובעים מהעיניים מבקש הנביא. לא זרזיפי דמעות ספונטניים שיתייבשו עד מהרה. "דמעות של ראש" מתבקשות מאיתנו על החורבן, בכי הנובע מהתבוננות בחסרונו של בית המקדש, מהתעמקות בסיבת האבלות ומחיפוש דרך לתיקון המעוות. בכייה זו, שאפלטון לא הצליח לרדת לפשרה, חסרה בדור שלפני החורבן. בכייה אמיתית ונוקבת היתה מסוגלת לנער את העם מעוונותיו ולקרבו אל היכלי התשובה. בכי כזה מתבקש מאיתנו גם עתה כדי לקרב את הגאולה.
_x000D_
חורבן בית המקדש לא היה עונש בלבד. מטרתו היתה לנפץ את האשליה שהשכינה עדיין שוכנת בתוכם. המסר היה ברור: אם אמנם חפצים הנכם בקיום הברית עם אלוקים, עליכם לתקן לא רק את מעשיכם, אלא גם ובעיקר את פנים הלב.
_x000D_
הבכייה משמשת אמצעי להחדיר לפנימיות נפש האדם את משמעות החורבן, את הקרע הרוחני שנוצר ואת הריחוק מבורא עולם. בכך נוטע הבכי מחדש את האמונה באלוקים.
_x000D_
אין איש שמתקשה להזיל דמעה על צערו האישי, איש איש – ומכאוביו, איש איש – ויגונותיו הכמוסים. לכל אחד מכאיב צערו האישי הנוגע בקירות לבו.
_x000D_
כדי לבכות על החורבן עלינו להתבונן במצבנו העכשווי, עד כמה זקוק הוא לתיקון. משם נרחיב ונחשוב על החברה הסובבת אותנו ועל כל מה שפקד אותנו לאחרונה: צרות ואסונות, פיגועים ומלחמות, פטירות ומחלות רח"ל.
_x000D_
נוסיף לכל אלו את סאת הייסורים הגדושה שהיתה מנת חלקו של עמנו כולו, ונגיע למסקנה שהסיבה לכל אלו היא משום ששכינת ד` אינה שורה בתוכנו, ומשום כך אנו כה סובלים ונרדפים. לו היינו מבינים כי כל צערנו הינו כאין וכאפס מול צערה של השכינה הנמצאת עמנו בגלות, שוב לא היה קשה לנו לבכות.
_x000D_
כנסת ישראל מכונה בהושענות: "עיניה בריכות". עיניה הרכות מרוב בכי משולות לבריכות עמוקות של מים, למאגרי דמעות אינסופיים. עמנו קיבל את כוח הבכי, אך הוא יודע גם כיצד להתמודד עם האבל, להפיק ממנו דרך לתיקון החטא, לניסיון להשיב את השכינה למקומה.
_x000D_
הבה נשמור את הדמעות עבור הדברים החשובים באמת, ניצוק לתוכן תוכן ונייקר אותן. הן תשמשנה לבנייתו של בית המקדש. נגבל בהן את הטיט לבנין המחודש של ירושלים השלמה.
_x000D_
אין הקב"ה גואל את בניו אלא בבכי, שנאמר: "בבכי יבואו ובתחנונים אובילם" (ילקוט שמעוני ויגש). הבכי ישמש כזרז לבוא הגאולה שכולנו מצפים לה.

_x000D_