המשנה שלפנינו עוסקת ברגש ה"אהבה" ומעבירה אותו בכור המבחן. מהי ואיזוהי אהבת אמת?
_x000D_
בחיי היום יום אנו משתמשים פעמים רבות במילה "אהבה". אנו 'אוהבים' אנשים מסויימים, אורח חיים כזה או אחר, עבודה כזו וכזו… גם בבואנו לתאר את הרגשתנו בפעולות שונות, אנו מתייחסים אליהם ביחסי אהבה – שנאה: פלוני 'אוהב לאכול', רעהו 'אוהב לישון'.
_x000D_
השימוש הנרחב מדי במילה זו, מטשטש את המושג "אהבה" – מה זאת אהבה? בלשון הקודש "אהבה" פירושה – חיבור. אדם, המרגיש קשר נפשי לזולתו, ליחיד או לציבור, לרעיון מסוים – הוא אוהב אותו. כלומר, האהבה מבטאת תחושה של חיבור – הדבר האהוב הוא חלק מהאוהב.
_x000D_
לא בכדי הגימטריה של המילה "אהבה" היא שלוש עשרה – כגימטריה של המילה "אחד". האוהב והאהוב – אחד הם – משלימים זה את זה.
_x000D_
האם כל התבטאות 'אני אוהב את…' – עומדת מאחוריה אמת? מן המשנה נלמד, כי במקרים רבים, אדם אומר או חושב שהוא אוהב דבר מסוים , ולמעשה אין הוא אוהב אלא את עצמו.
_x000D_
כל אהבה שהיא תלויה בדבר
_x000D_
המשנה מחלקת בין אהבה נצחית לבין אהבה חולפת. מהי אהבה חולפת? "כל אהבה שהיא תלויה בדבר – בטל דבר, בטלה האהבה".
_x000D_
דהיינו, אהבה שתלויה בדבר בטל, בדבר רגעי, חולף – אהבה כזו לבסוף מתבטלת ואינה קיימת עוד. כל אהבה, שהיא תלויה בדברים גשמיים, כיופי חיצוני, כח, עושר או בשאר דברים בני חלוף כשררה, כבוד וכדומה – כשבטל דבר, מתבטלת האהבה.
_x000D_
לעומת זאת, יש אהבה נצחית, והגדרתה: "אהבה שאינה תלויה בדבר – אינה בטלה לעולם".
_x000D_
כאשר האהבה מקושרת לדבר נצחי שאינו בר חלוף, היא נחשבת לאהבה שאינה תלויה בדבר. וממילא גם היא נצחית ואינה מתבטלת.
_x000D_
אחד המפרשים נתן לאהבות אלו שמות מוגדרים: יש אהבה גופנית, ולעומתה אהבה שכלית. האהבה הגופנית היא: אהבת העשירים לממונם, הגיבורים – לכוחם, וכיוצ"ב. זוהי אהבה התלויה בגוף – אהבת הגוף לגוף. אהבה כזו תהיה קיימת כל זמן שהדבר האהוב יהיה קיים. כל עוד נותרים היופי, העושר או הגבורה – קיימת האהבה. כשיסתלק ויתנדף, תסתלק עמו האהבה. כשם שלגוף אין קיום נצחי – כך האהבה התלויה בו, אינה עומדת לעד.
_x000D_
מנגד ניצבת האהבה השכלית. אהבת דעתם של החכמים, אהבת המעשים הטובים – אלו דברים התלויים בדעת, ולא בגופים גשמיים. השכל והדעת קיימים לעולם – נצחיים המה, וכך גם אהבת השכל והדעת עומדת לעולם. לא "עיפות החומר" ולא פגעי הזמן ומקריו יכולים לה. גם המוות אינו מכרית אותה. אהבת אמת קיימת לעד.
_x000D_
איזו היא אהבה שהיא תלויה בדבר? זו אהבת אמנון ותמר
_x000D_
מעשה אמנון ותמר מובא בספר שמואל ב' פרק י"ג. אמנון היה בנו של דוד המלך. וגם תמר היתה בתו של דוד, אבל מבחינה הלכתית לא נחשבו אמנון ותמר לאחים. לא מאם, ואף לא מאב. אילו היו רוצים אמנון ותמר להתחתן, יכלו לעשות זאת, שהרי לפי ההלכה הם אינם נחשבים כלל אח ואחות – אף לא מאב.
_x000D_
תחילת המעשה כביכול ב"אהבה" (שמואל ב', י"ג, א'): "ולאבשלום בן דוד אחות יפה ושמה תמר, ויאהבה אמנון… ויצר לאמנון להתחלות בעבור תמר" – אהבתו היתה עזה כל כך עד שחלה, הוא עשה עצמו כחולה כדי שהמלך ירשה לו לקרוא לתמר שתבוא לסעוד אותו. אמנון לא התגבר על יצרו ולקח לעצמו באיסור מה שיכול היה לעשות בהתר.
_x000D_
וסוף המעשה (שם ט"ו): "וישנאה אמנון שנאה גדולה מאד, כי גדולה השנאה אשר שנאה מאהבה אשר אהבה", והוא מסלקה מביתו. לאחר שנתיים, כאשר קם אבשלום לנקום את כבוד אחותו, והרג את אמנון.
_x000D_
כיצד יתכן שאהבתו העזה של אמנון הפכה באחת לשנאה חזקה עוד יותר? אומרת המשנה: "אהבה שהיא תלויה בדבר – בטל דבר בטלה אהבה". אהבה התלויה בסיבה חיצונית, אינה אהבה אמיתית – והראיה: "בטל דבר" – כשבטלה הסיבה – "בטלה אהבה".
_x000D_
המשנה מביאה את המעשה של אמנון ותמר כדוגמה מייצגת לאהבה מזויפת. סוף המעשה העיד שלא היתה כאן, מעיקרה, כל אהבה.
_x000D_
אמנון סבר כי הוא אוהב את תמר. ההיתה זו אהבת אמנון לתמר?! הרי זו אהבת אמנון לאמנון! אהבת עצמו גרידא. אילו היה באמת אוהב את תמר, הרי היה מכבד אותה, מבין אותה, מתחשב ברצונותיה. אולם הוא עינה אותה, בייש אותה, ולא התחשב בה.
_x000D_
באו החכמים ולימדונו – "בטל דבר בטלה אהבה" – האהבה היתה תלויה כאן בגורם חיצוני – ביופיה של תמר, ואמנון, שבעצם אהב את עצמו – חשק רק ביופי. לכן מיד כשקיבל את שלו, איבד את כל רגש האהבה אליה – "וישנאה שנאה גדולה מאד". השנאה היתה חזקה יותר מאשר האהבה שהיתה קודם – בטלה האהבה, באה שנאה.
_x000D_
שאל חכם פלוני לחברו: "רואה אני שאתה מרבה לאכול דגים. האם אתה אוהב דגים?" השיב לו הנשאל "מאד מאד". העיר לו החכם בתבונה: "לא נכון הדבר אשר ענית לי. אתה אוהב את עצמך, לא את הדגים. אם היית אוהב אותם, לא היית אוכל אותם"…
_x000D_
מכאן כלל נכון לאבחנה כנה ונוקבת: את מי באמת אני 'אוהב'?!
_x000D_
איזו היא אהבה שאינה תלויה בדבר? זו אהבת דוד ויהונתן
_x000D_
אם נתבונן באהבה נדירה זו, נבחן שהתרחש כאן דבר שהוא הפך ההיגיון הישר:
_x000D_
אהבה מופלאה זו החלה לנבוט עוד בימים ששאול מלך על ישראל. באופן טבעי, יהונתן, בנו בכורו של שאול, היה צריך להיות יורש העצר אחריו. באותם הימים צצה פתאום דמות חדשה, רועה צאן בלתי מוכר, הנער דוד. נצחונו במאבק עם גלית, הביא אותו לבית שאול המלך. שם הוא נשאל על ידי שאול (שמואל א', י"ז, נ"ח): "בן מי אתה הנער?" והוא עונה: "דוד בן עבדך ישי בית הלחמי" – מבית לחם. זה הכל. יותר לא הוסיף לומר דבר.
_x000D_
במעמד זה פוגש אותו יהונתן לראשונה ומיד אוהב אותו אהבת נפש (שמואל א', י"ח, א'): "ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד, ויאהבהו יהונתן כנפשו" – אהבת נפש. הוא לא שואל את עצמו אם כדאי לו לאהוב את דוד, ואיזו תועלת תצמח לו מכך. "אהבת נפש" היא אהבה אמיתית ללא תנאים. זוהי אהבת המהות – האדם כמות שהוא – ללא סיבה חיצונית.
_x000D_
בין דוד ליהונתן לא היה קשר משפחתי, וגם לא נסיבות קודמות שיכלו לשמש רקע לאהבה. והנה – "נפשו נקשרה בנפש". זוהי דוגמה יחידה בתנ"ך לאהבת נפש איתנה ואמיצה כל כך.
_x000D_
מה המיוחד באהבה זו?
_x000D_
ראשית – כאמור, היתה זו אהבה שאינה תלויה בגורם כלשהו. אהבה ללא חישובים וללא נגיעות אישיות.
_x000D_
שנית – וכאן הופכת אהבה זו לפלא ממש – זו היתה אהבת נפש שכולה מסירות נפש, ויתור על הכל. יהונתן היה אמור למלוך אחר אביו, הוא וזרעו אחריו – שהרי מלוכה עוברת בירושה. שאול המלך רודף אחר דוד ומבקש להמיתו, מאחר שהוא רואה בו "מורד במלכות" – אדם שדינו מיתה. יהונתן מנסה ללמד סנגוריה על דוד לפני אביו. אמר לו שאול: מדוע אתה מנסה לסנגר עליו וללמד עליו זכות? (שמואל א', כ', ל"א) "כי כל הימים אשר בן ישי חי על האדמה, לא תכון אתה ומלכותך" – הרי למען מלכותך צריך אתה להאבק. שאול מוסיף ומצווה על בנו להביא לפניו את דוד כי בן מות הוא, אבל יהונתן ממשיך לדבר טובות על דוד, ומעלה את חמת אביו (שם ל"ג): "ויטל שאול את החנית עליו להכותו".
_x000D_
יהונתן נעצב אל לבו כי כלתה הרעה מעם אביו להרוג את דוד, והוא יצא אל דוד המחכה לו בשדה, במטרה להזהירו מפני חרב שאול אביו. שם נשבעו שניהם בשם ה' לעזור איש לרעהו עד עולם.
_x000D_
יהונתן מסכן את מלכותו, מסכן גם את חייו בשביל דוד, והכל – "כי אהבת נפש אהבו" (שם י"ז).
_x000D_
אהבה זו מתבטאת ביתר שאת בפגישתם האחרונה, לפני שנהרג יהונתן בהר הגלבוע. יהונתן הולך אל החורשה אשר בה הסתתר דוד מפני שאול. "ויאמר אליו אל תירא, כי לא תמצאך יד שאול אבי, ואתה תמלוך על ישראל ואנוכי אהיה לך למשנה" (שמואל א', כ"ג, י"ז). לא זו בלבד שיהונתן אינו מתקנא בדוד על המלכות הניטלת ממנו וניתנת לרעו, הוא אף עוזר לו ומעודד אותו. "אתה תמלוך על ישראל, ואנכי אהיה לך למשנה" – אתה תגדל ממני, תהיה יותר ממני, ואני פחות ממך.
_x000D_
הנשמע כדבר הזה? למסור מרצון בלב שלם ומתוך שמחה את כסא המלוכה? הרי זו אהבה שאינה תלויה בדבר – נכונות לוותר על הכל למען האהבה.
_x000D_
מתוך המחקר על יחסים שבין איש לרעהו עלינו ללמוד ולהקיש על הגדולה באהבות – אהבת האדם לבוראו.
_x000D_
אם אוהב האדם את השי"ת רק משום שטוב לו כרגע, משום שזכה לעושר גדול, לכבוד, להצלחה משגשגת – הרי זו אהבה התלויה בדבר. אם אדם אומר: "אני מוכן להניח תפילין יום יום, ובלבד שאצליח", או "אני מוכן לתת צדקה, ובלבד שאבריא" וכיוצא בזה – אין זו אהבת ה' אמיתית. זו אהבה עצמית, אהבה שתחלוף כשיתבטל הגורם לאהבה.
_x000D_
רק אם אדם אוהב את ה' – "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" – אפילו קשה לו, אפילו נוטל את נפשו, אפילו מאבד את ממונו, בכל מצב שבו הוא נמצא – זו אהבת ה' האמיתית. אהבה ללא שיקולי רווח או אינטרסים זרים – זו אהבה שאינה בטלה.
_x000D_
אוהב אמיתי עושה נחת רוח לאהובו מתוך שמחה, ולא מתוך הרגשת עול ומחויבות גרידא. אוהב ה' מקיים את מצוותיו בשמחה, מתוך כוונה לעשות נחת רוח ליוצרו, ולא מתוך שיקולי רווח. זהו המושג האידיאלי של קיום תורה ומצוות – לשם ה' בלבד, בלי כוונה לתועלת אישית.
_x000D_
כיצד ידע האדם שהוא אוהב באמת? אם האהבה אינה בטלה – אם היא נותרת בכל מצב כשהיתה. אהבה ללא תנאי, בלי ציפיה לתמורה. 

_x000D_