המזון הכשר הוא אחד מאדני היסוד של עם ישראל בכל דורותיו. בתורה כתובות אזהרות רבות, שמטרתן להרחיקנו מאכילת מזון שאינו כשר.
_x000D_
התורה מונה את סימני הטהרה בבהמות, בחיות ובדגים ומפרטת את רשימת העופות הטמאים, את סוגי השקצים והרמשים האסורים, ואת הנזק הנגרם מאכילתם: "אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ, ולא תטמאו בהם ונטמתם בם" (ויקרא י"א, מ"ג).
_x000D_
חז"ל דרשו על פסוק זה: "אל תקרי 'ונטְמֵתם בם', אלא 'ונטַמְטם בם'". לשון טמטום.
_x000D_
סגולתם של מאכלים אסורים לטמטם את תוכו של האדם. אלא שטמטום זה צריך ברור מה הוא. האם לטמטום המחשבה התכוונה התורה או שמא לטמטום הלב?
_x000D_
מה לה למצוות הכשרות ולטמטום? וכי אוכלי הנבלות פחותה חכמתם? וכי לא הצמיחו אומות העולם חכמים ופילוסופים, אנשי מדע ורפואה, יוצרים ומלחינים מופלאים?
_x000D_
כדי להבין את סודו של טמטום הלב יש לנדוד אל מחוזות הרוח, אל מקום הקדושה והטהרה, הנבואה ורוח הקודש. רק במרחבים אלו יתגלו תוצאותיו. אין לה לאטימות התורנית כל קשר לגוף ולנספחיו החומריים, שהרי תורתנו אלוקית היא, ושם תוצאותיה.
_x000D_
מצויים שני סוגי טומאות: טומאת הגוף וטומאת הנפש, ויש הבדל ביניהן. בעוד שטומאת הגוף מסתלקת עם טבילתו של האדם במקווה מים, את טומאת הנפש לא יעבירו כל המים שבעולם. בכל מקום שמופיעה בו המילה "טומאה" ומצטרפת אליה אות היחס ב', כגון: "לטמאה בה" (ויקרא כ"ב, ח') – בטומאה רוחנית הכתוב מדבר. לעומת זאת, בכל מקום שמופיעה בו המילה "טומאה" בצרוף האות ל', כגון: "לכל טומאתו" (ויקרא כ"ב, ה') – בטומאת הגוף דיברה תורה.
_x000D_
"ונטמתם" האמור בפרשת מאכלות אסורים, באטימות הלב והנשמה הוא אמור, שהרי טומאה זו לצידה של האות ב' היא מונחת "ונטמתם בם".
_x000D_
אכילת מאכלים אסורים עלולה לאטום את נשמת האדם. אלא שעלינו להבין מהי אטימות זו ומהן תוצאותיה. כשנבין, נדע גם להעריך את חשיבותה העצומה של כשרות המאכלים ואת השפעתה המכרעת על עולמו הרוחני של האדם.
_x000D_
חז"ל לימדונו ש"כשם שפרצופיהם (של בני האדם) אינם שווים, כך דעותיהם אינן שוות". וכי אין אנו יודעים כי דעותיהם של בני האדם שונות הן? מה חידשו חז"ל באימרה זו? אלא ללמדנו שפרצופיהם של בני האדם משפיעים על דעותיהם.
_x000D_
כשם שפרצופו של האדם, מבטא את רגשותיו הפנימיים ומשמש להם "ראי הנפש", כך גם רצונותיו של האדם משמשים "מראה" לתאוותיו. לעומת זאת, הדעת, למרות היותה רוחנית, היא שוכנת בגופו של האדם ומשמשת כמילויו של הגוף. כשם שחסרונותיהם של הנבראים שונים הם אלו מאלו, כך מילויים שונה.
_x000D_
בכל נברא טמון חיסרון ייחודי המבדילו מן השאר. מהותו של חיסרון זה מתבטא ברצון. הווי אומר, הרצון השונה שבכל נברא מגדיר את חסרונו ותובע את צרכיו היחודיים.
_x000D_
חסרונותיו הבסיסיים של האדם מופיעים בו עם לידתו, ועימם גם רצונותיו הבסיסיים. במהלך חייו ייחשף האדם לחסרונות חדשים, ולכשיתאווה להם, יקנו בו אלו את שביתתם. עם לידתו יתאווה הרצון האנושי למזון ולשינה, ולאחר מכן תצטרף אליהם תאוות הבשרים. בהמשך תאסף אליהם תאוות הממון והכבוד, ואם יזכה האדם, ישאף אף לתאוות החכמה.
_x000D_
במעמקי ליבו של כל נברא, חבויה תאווה נוספת, הלא היא התאווה לדעת את ה' ולהרגיש את מציאותו. תאווה זו אינה מתעוררת בליבו אלא כאשר ימאס בתאוותיו הקודמות, אך לנוכח העובדה שרוב הבריות מתאוות לאלו הראשונות ומייקרות את מציאותן עד סוף חייהן, הרי שאין תאווה רוחנית זו ניכרת אלא במתי מעט.
_x000D_
התאווה להרגשת הבורא עדינה היא מאוד וצריך לדעת איך לעוררה, ומשהתעוררה, יש לדעת כיצד להבעירה, וכשהיא בוערת – כיצד לשומרה, כי בקלות ניתן לאבדה. תאווה זו מלפפת את לב האדם ומביאתו לידי חולי האהבה, עד שהוא זועק לבוראו: "נפשי חולת אהבתך". משזכה האדם להרגשת הבורא, יודע הוא כי כל תאוות העולם הזה, שלאורם צעד בעברו, לא ישוו לה, ומתוך כך הוא חומד אותה ומשמרה כעשיר הבהול על ממונו. בלעדיה – למת מהלך ייחשב.
_x000D_
האויב המסוכן ביותר לתאווה רוחנית זו הוא המאכל האסור. סגולתם של מאכלים אלו למחוק ולהעביר את הרגשתו הרוחנית של אוהב ה'. מרוב חריפות טומאתם, גם אם אכלם בשוגג, תאטום הטומאה את ליבו להרגשה רוחנית, ולכן יש כה להיזהר ולהישמר ממאכלים אלו.
_x000D_
מוצאים אנו טעמים נוספים לאיסור זה:
_x000D_
הרמב"ם ניסה לנמק את הלכות הכשרות בהסברים המבוססים על רקע המציאות הרפואית. הוא קבע כעיקרון, שכל שנאסר באכילה – מזיק לגוף האדם, וכל מה שהותר – אין בו משום נזק.
_x000D_
באמצעות דיני הכשרות נתנה לנו התורה את הכללים לדעת מה טוב לנו ומה רע. גם הרפואה המודרנית אימצה חלק גדול משיטת הרמב"ם.
_x000D_
היו אשר חלקו על שיטתו של הרמב"ם וטענו שהרי עינינו רואות את אומות העולם אוכלים מאכלים אסורים, והם בריאים וחסונים. לדעתם, המאכלים האסורים מזיקים לנפשו של האדם, ושם יש לחפש את חסרונם הגדול.
_x000D_
הרמב"ן טען שכל העופות שנאסרו באכילה הם עופות טורפים ודורסים, והתמזגות בשרם בגוף האדם משפיעה על טבעו ועל מידותיו של האוכל.
_x000D_
המאכלים האסורים מחדירים טומאה ללבו ולנפשו של האדם עד שהקדושה מסתלקת ממנו, וכפי שנאמר: "ונטמתם בם" (ויקרא י"א, מ"ג), ודרשו חכמים: אל תקרא "ונטְמֵתם" אלא "ונטַמְתם", כי העבירה מטמטמת את לבו של אדם, והיא מסלקת ממנו את השכל שנותן הקב"ה לחסידיו, כפי שנאמר: "כי ה' יתן חכמה" (משלי ב', ו'), כמבואר לעיל.
_x000D_
יש סוברים שדיני הכשרות אינם נובעים מדאגה לנזק גופני או נפשי, אלא מטרתם למנוע מעם ישראל להתבולל בין העמים. דברים אלה נרמזים גם בתורה (ויקרא כ', כ"ד- כ"ו): "ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה, אשר הבדלתי לכם לטמא. והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה', ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי". מסמיכות הפסוקים למדו שאכילת מאכלים כשרים מייחדת את העם ומבדילה אותו מיתר משפחות האדמה.
_x000D_
על אף הנסיונות להעניק גושפנקה הגיונית לחוקי הכשרות, עדיין נחשבים הם כגזרת הכתוב, ודווקא בקיומן נבחן היהודי. לא אנינות טעם ולא נימוק אחר ניצבים מאחורי ההקפדה על כשרות המזון, אלא סיבה אחת: רצונו של הקב"ה שנבטל את רצונותינו, את תשוקותינו ואת תאוותינו הרגעיים – מפני  רצונו.

_x000D_