משנה זו היא המשכה של המשנה הקודמת. שתיהן יחדיו מונות שבעה מיני פורענויות כנגד שבעה גופי עבירות. במשנה הקודמת הוזכרו חמישה מיני פורענויות, ובמשנה זו מפורטים השניים הנותרים: חיה רעה וגלות.
_x000D_
כל פורענות באה מידה כנגד מידה על עבירות שנעשו. ללמדנו, כי אין מקריות בעולם, ואין מעשים ללא תוצאה. העונשים שבמשנתנו קשים יותר, והם באים על עוונות חמורים יותר – על שלוש העבירות החמורות, ועל חילול ה'.
_x000D_
חיה רעה באה לעולם על שבועת שווא, ועל חילול השם
_x000D_
שבועת שווא היא אם אדם הוציא מפיו את שם ה' בשבועה מיותרת. משל, הנשבע על עמוד עץ שהוא עמוד עץ, או על אבן שהוא אבן. זוהי שבועה בלא תועלת, שהרי הכל יודעים זאת.   
_x000D_
שתי שבועות נוספות נכללות בגד שבועת שווא:
_x000D_
שבועה לבטל מצוה – כגון שנשבע שלא יתעטף בציצית, זוהי שבועה לבטלה, שהרי הנשבע מחוייב בקיום כל המצוות, ואין השבועה חלה עליו.
_x000D_
כמו כן, הנשבע לעשות דבר שאין באפשרותו לעמוד בו – כגון, שנשבע שלא יישן שלושה ימים רצופים. גם כאן "נשא שם השם לשווא", שהרי ברור שלא יוכל להחזיק מעמד, ולא להירדם במשך שלושה ימים רצופים.
_x000D_
העוון השני המוזכר כאן הוא "חילול השם" – עוון זה מתייחס לחילול ה' הנגרם משבועה – שבועת שקר. זוהי שבועתו של אדם, הנשבע לשקר, כגון, אדם שחייב לפלוני כסף, ונשבע לשקר בבית דין שכבר פרע את חובו. שבועה זו כרוכה בחילול השם. אדם המעז להשתמש בשם הקדוש, כדי לשקר לצרכיו האישיים, מבזה את ה' בדרגה הגרועה ביותר. העונש הבא על שבועת שווא וחילול השם הוא "חיה רעה".
_x000D_
בפשוטו של המושג "חיה רעה" מציין את כלל חיות הטרף המסוכנות לאדם, כמו: זאב, אריה, נמר, נחש ודומיהם.
_x000D_
בימינו, כאשר מקומות הישוב מרוחקים ממקום הגידול של חיות בר, כמעט שלא קיימת סכנה מאותן חיות טרף. אמנם, לצערנו מוכרות לנו היטב "חיות טרף" בגרסה עדכנית יותר:
_x000D_
המושג "חיה רעה" כולל גם שעבוד מלכויות (כפי שמצאנו בחלומו של דניאל שהמלכויות נמשלו לחיות שונות). לפני שנים לא רבות חווה עמנו על בשרו את הזוועה של החיה הנאצית והשותפים לה. לא אחת נערכו פוגרומים בארצנו, ארץ הקודש, ובתפוצות. קרבנות רבים הקרבנו במלחמות ובפיגועים. אכן, גם בדורינו ניתן לראות כיצד מתקיימת פורענות "חיה רעה אכלתהו" בפועל, ולא כמליצה בלבד.
_x000D_
יש מוסיפים, שבמושג "חיה רעה" כלולים גם החיידקים ושאר הנגיפים, החודרים לגופו של האדם, ועושים בו שַמות. חיות רעות אלו מהוות סכנת חיים, וגורמות צער, אף יותר מאותן חיות טרף.
_x000D_
ואם נשאל: מדוע באה דווקא חיה רעה על שבועת שווא ועל חילול השם? מה הקשר בין החטא לעונש?
_x000D_
המפרשים משברים את אוזנינו בהסבר מאיר עיניים:
_x000D_
העולם נברא לפי הירארכיה ברורה, מעין פירמידה שלטונית. הברואים נחלקים לארבע או חמש דרגות שונות: בראש הפירמידה עומד "האדם" – הנקרא "מדבר" – בהיותו בעל כושר הבחנה ויכולת ביטוי. מעל כל בני האדם – ניצבת דרגת "יהודי". העם היהודי מהווה חטיבה נפרדת, כי על היהודים מוטלת אחריות כבדה יותר, ותפקידם חשוב יותר מתפקיד שאר האומות. תפקידו של עם ישראל להביא את העולם אל תיקונו ולגלות בו את כבוד ה'.
_x000D_
בדרגה פחותה מהאדם, עומד "החי", תפקידו לשרת את האדם ולעזור לו להגשים את יעודו בעולם. מתחת מעלת החי נמצאת דרגת "הצומח", שמטרתו לשרת הן את האדם והן את החי. לבסוף – בדרגה הפחותה ביותר ניצב "הדומם", שאין בו חיים כלל, והוא משמש גם את הצמח. אלו דוממים כמים], אדמה, אויר וכדומה.
_x000D_
הבורא הטיל על בני האדם למלא תפקיד מרכזי בבריאה, ומאידך, נתן להם את הזכות לשלוט על יתר חלקי הבריאה. ואכן, בדרך הטבע החיה פוחדת מהאדם. אך כל זה נכון, רק כאשר האדם שומר על מקומו בפירמידה. אם אנו ממלאים את תפקידנו – להמליך עלינו את בורא העולם, אזי גם החיות כנועות תחתינו. כל עוד אנו מתנהגים באופן המוכיח כי אנו יראים את ה', גם החיות מתנהגות ביראה כלפינו.
_x000D_
אולם, כאשר האדם מזלזל בכבוד שמים, אם הוא משתמש בשם הקדוש כדי להשבע לשווא ולשקר, הוא מחלל את שם ה' – ופוגע בסדר הבריאה, ומוכיח שאינו מקבל את ההירארכיה שבבריאה. לכן גם החיות אינן פועלות לפי סדרי הטבע ואין הן פוחדות עוד מבני האדם.
_x000D_
האדם בירידתו איבד את צלם האלוקים שבו – חיות השדה מזהות זאת מיד.
_x000D_
גלות באה לעולם על גילוי עריות ועל שפיכות דמים ועל שמיטת הארץ
_x000D_
עונש הגלות הוא הקשה ביותר. הוא טומן בחובו את הפגעים כולם – גם רעב, גם מחלות וגם שעבוד.
_x000D_
על מה נתבעים בני האדם לשאת בעונש הגלות? המשנה מונה ארבע עבירות: עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים, וביטול שמיטת הארץ.
_x000D_
שלוש הראשונות, הן העבירות החמורות ביותר בתורה. עליהן נאמר: "ייהרג ואל יעבור". בזאת שונה דינן משאר כל העבירות שבתורה.
_x000D_
אם מכריחים יהודי לעבור על אחת משאר העבירות שבתורה, תוך איום שאם לא יישמע להם יהרגו אותו – הדין הוא "יעבור אל ייהרג". פיקוח נפש דוחה את כל המצוות שבתורה, שנאמר (ויקרא י"ח, ה'): "ושמרתם את חוקותי… אשר יעשה אותם האדם – וחי בהם" – "ולא שימות בהם". התורה ניתנה לנו כתורת חיים, ולכן התנאי הבסיסי לקיום התורה הוא, לשמור על החיים.
_x000D_
כלל זה נכון בכל דיני התורה, מלבד שלושת העבירות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. בעבירות אלו חייב אדם לגלות מסירות נפש.
_x000D_
קיים מכנה משותף לשלוש עבירות החמורות – בכולן קובעת התורה כי הן פוגעות בקדושת הארץ. הכתוב אומר (שם כ"ח): "ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה". שבעת העממים הקדמונים שישבו בארץ ישראל, סולקו מעל אדמתה מפני שלא היו ראויים לה לפי מעשיהם. גם בני ישראל עלולים להיות מגורשים מהארץ, אם יטמאו אותה חלילה בעבירות חמורות אלו.
_x000D_
המשנה מוסיפה כי גם על איסור שמיטה מגיע עונש של גלות. אף כאן נצפית מידה כנגד מידה: מכיון שלא הפקירו את אדמתם, ולא נתנו לה את ה"מנוחה" הראויה לה על פי התורה – יצא העם לגלות, ואז הארץ נותרת שממה, וכביכול, אין מי שיעבד אותה ויפריע את מנוחתה.
_x000D_
בארבעה פרקים הדבר מתרבה
_x000D_
המשנה מונה ארבעה  תאריכים שבהם מתרבה הדבר בעולם. ייחודם של תאריכים אלו, שהם באים לאחר זמנים, שבהם לא הקפיד העם לתת לעניים את המתנות שהיה חייב לתת להם.
_x000D_
ואלו הם הזמנים שב"קבוצת הסיכון":
_x000D_
"ברביעית – מפני מעשר עני שבשלישית", הכוונה לשנה השלישית, מהמחזור של שבע שנים שבין שמיטה לשמיטה. בשנה השלישית במקום הפרשת מעשר שני הנאכל על ידי הבעלים בירושלים, יש לתת את המעשר לעניים. הבעלים מחוייב שלא להמתין עד שהעני יבוא לבקש, אלא עליו להפריש עשירית מהיבול, וליתנו לעניים. אם לא ניתן מעשר עני בשנה השלישית, אזי בשנה הרביעית מתרבה הדבר.
_x000D_
"בשביעית – מפני מעשר עני שבשישית", גם בשנה הששית יש לתת מעשר עני. אם במשך השנה נמנעו ולא קיימו את החיוב, אזי בשנה השביעית, שהיא שנת השמיטה, מתרבה הדבר.
_x000D_
"במוצאי שביעית – מפני פירות שביעית" – בשנת השמיטה יש להפקיר את הפירות ואסור לאגור אותם כדי לסחור בהם. בשנת השמיטה הפירות הם הפקר, וכולם יכולים לקחתם. אם הבעלים לא הפקירו את פירותיהם, אזי מתרבה הדבר במוצאי שביעית – בראשית השנה שלאחר שנת השמיטה.
_x000D_
"במוצאי החג שבכל שנה ושנה – מפני גזל מתנות עניים". "החג" – הכוונה לחג הסוכות. אם לא ניתנו מתנות העניים עד לזמן זה – הדבר מתרבה.
_x000D_
מדוע דווקא בסוכות נבחן העם אם ניתנו מתנות עניים אם לאו?
_x000D_
התשובה: חג הסוכות נקרא גם "חג האסיף". במשך כל הקיץ האדם אוסף את יבולו שבשדה: מתחיל באביב עם קציר החיטים וקציר השעורים, ממשיך עם בציר הענבים ואיסוף פירות האילן. כך הולך האדם ומלקט את פרי האדמה עד הגיע עת הסתיו. תקופה זו נקראת תקופת האסיף, אשר סיומה הוא בסביבות חג הסוכות אז האדם אוסף את כל היבול שנצבר, ומכניס אותו מן השדה אל הבית.
_x000D_
תקופת האסיף היא העת, לתת לעניים את המגיע להם על פי דין. בזמן אסיפת היבול ציותה התורה על כמה וכמה אפשרויות לקיים מצוות מתנות עניים, לשתף גם את הדלים בברכה שנתן לנו ה'.
_x000D_
בכל שדה משאירים "פאה" – השבולים שגדלו בפינה שייכות לעניים, שיאכלו לשובע נפשם. גם "לקט" וגם "שכחה" ניתנים לנצרכים.
_x000D_
אם לאחר זמן האסיף, התברר כי גזלו מהעניים את המגיע – הדבר מתרבה.
_x000D_
ומדוע מתרבה הדבר במוצאי חג הסוכות ולא בחג עצמו? – כדי לא לקלקל את שמחת החג.
_x000D_
מפני גזל מתנות עניים
_x000D_
שתי המילים "גזל – מתנות עניים" נראות כסותרות זו את זו. מתנה – פירושה הענקת דבר שהנותן אינו מחויב בו. אם כן, מדוע כאשר הוא אינו נותן מתנה – נחשב לגזלן?
_x000D_
נתאר לעצמנו, אב שנתן לבנו חלקת שדה, וציוה עליו: 'את השדה אני מפקיר בידיך, אך מידי שנה עליך לתת לאחיך כך וכך אחוזים מן התבואה שתצמח'. קיבל הבן את השדה, עמל בו, זרע, נטע, השקה, עד שראה ברכה בעמלו. והנה, הגיע זמן האסיף – הזמן לקיים את התנאי של האב, אך הוא לא מילא אחר ציווי אביו, ולא נתן לאחיו מאומה.
_x000D_
בכך הוא גזל את אחיו. אמנם, אחיו היו רואים בנתינתו להם מתנה, שהרי לא להם ניתן השדה, ולא הם עמלו על הפירות. אך מכיון שאביו נתן לו את השדה על מנת כן, אם לא קיים את תנאי אביו – הרי גזל מאחיו את מה שהיו צריכים לקבל על פי דין.
_x000D_
כן הקב"ה נתן לאדם שדה, וציוה לו לתת ממנו מתנות עניים. אותם עניים זכו במתנותיהם משל הקב"ה, שהרי הכל שייך לה'. אלא, רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות. נתן להם את הארץ כנחלה, אך התנה שעליהם לחלק מהן לעניים. העובר על התנאי, ונמנע מלקיים את ציווי ה' – לתת לאחיו העניים את המגיע להם – הרי הוא גוזל ממש.
_x000D_
האפשרות להעניק – היא זכיה מאושרת. מתי נפנים ונקלוט שנתינה היא מתנה?!

_x000D_