המשנה מציבה יסודות מוצקים בכמה מעיקרי הדת. בלעדי עיקרים אלו אין אמונתנו שלמה ואין לנו הבנה נכונה אודות תכלית חייו של העם היהודי.
_x000D_
משנה זו עוסקת בנושאים בסיסיים, כמו: האמונה בבורא עולם, בהשגחה, במציאות שכר ועונש ובתחיית המתים. כמו כן, מדברי המשנה ומפרשיה אנו מקבלים מושג מה אודות הדין על מעשי האדם שייעשה לעתיד לבוא. אדם המצליח להפנים לתוככי נפשו, את היסודות שמשננת באזניו המשנה, הופך לאדם היודע להעריך כיאות את חייו והמשכיל להעניק להם את המשמעות המתבקשת. זהו אדם הבטוח בדרכו הרוחנית והבוטח על בוראו. המאורעות העוברים עליו ועל סביבתו מקבלים את הפרספקטיבה הנכונה מבחינת האמונה. גם מעשיו הינם שקולים ומדודים, והריהו מתנהל לאורו של זרקור רב עוצמה המקרין מנגוהות אור האמת על כל פינות חייו.
_x000D_
הילודים – למות
_x000D_
התנא פותח את דבריו באומרו: "הילודים למות". האם אין זו הכרזה מיותרת? וכי יש בר-דעת שאינו מכיר בעובדה זו? התשובה הפשוטה היא: אכן, הדברים ברורים לכל, אך דווקא משום כך יש צורך לשנן אותם שוב ושוב. באזני מי יש לשנן זאת? – באזני היצר הרע. הדרך הטובה ביותר להנצל ממלכודת היצר הרע, התבוננות בסופו של האדם.
_x000D_
אין די בידיעה ערטילאית, מופשטת, כדי ליצור משקל-נגד בעת המלחמה מול פיתויי היצר. על האדם לקרב אל הרגש את ההכרה כי החיים כאן הם זמניים בלבד ושתאריך התפוגה שלהם – אינו ידוע.
_x000D_
לא מספיק לדעת שסוף האדם למיתה. צריך לחיות לאור ההרגשה כי כל רגע שאנו עוברים בחיים, מקרב את האדם אל קיצו. התנא מדגיש זאת באומרו: "הילודים למות", אין הוא אומר "החיים – למות", על משקל "והמתים לחיות" אלא ש"הילודים" סופם למיתה, כי כבר מעת הלידה צועד האדם אלי מותו. על כך נאמר (קהלת י"ב, ה'): "כי הולך האדם אל בית עולמו" – בלשון הווה, ולא בלשון עתיד. לאורך כל החיים פוסע האדם אל קברו. כל חייו הם הכנה ליום המיתה, ולכן, עליו לבחון כל צעד וכל מעשה שהוא עושה לאורה של אמיתה זו.
_x000D_
האם הכרה זו אמורה לייאש? לרפות ידיים? להשחיר ולהעכיר את ההווה? חלילה! אין בה אלא כדי לזרז, לדרבן, להמריץ ולהפיק מן הימים את מלוא תנובתם הרוחנית.
_x000D_
הדגש מושם על ההמשכיות. המוות אינו חדלון, אלא מעבר לשלב הבא, שהרי המתים סופם לחיות ולידון, כהמשך דברי המשנה. על כן החכם שעיניו בראשו, מכוון את כל חייו במטרה להגיע מוכן ליום המיתה, וליום הדין הבא לאחריו.
_x000D_
והמתים לחיות
_x000D_
השלב האמצעי שבו דנה המשנה הוא השלב שבו נפרדת הנשמה מהגוף, ונידונה על פי מעשי האדם בעולם הזה. אם זכה האדם – נשמתו זוכה להנות מאור החיים. היא עולה בהשגותיה ומתעלה במדרגות הרוחניות המקרבות אותה עוד ועוד לשלמות הנכספת ולדבקות בבורא. ככל שמדרגתה גבוהה יותר, כן היא נהנית יותר מזיו השכינה, שהוא התענוג הגדול מכל התענוגים.
_x000D_
מנגד, אם לא זכה האדם – נשמתו נידונת לריחוק ממקור החיים, דבר הגורם לה ייסורי שאול. הנשמה שנפרדה מהגוף חשה הרגשת חידלון וריקנות אין קץ, בהיותה מעורטלת מכל קדושה. בנוסף, נשמת החוטא סובלת ייסורים, אשר מטרתם לזככה מכל החטאים שדבקו בה.
_x000D_
והחיים – לידון
_x000D_
השלב השלישי בהוויית האדם יתרחש לעתיד לבוא בעת תחיית המתים. באותה שעה יתאחדו שוב הנשמה והגוף, ויהיו ליצירה מושלמת. הרוח תרד מעולם הנשמות, ותשוב ותפיח חיים בגוף הדומם. תחיית המתים היא השלב הסופי שנמשך לעולמי עד. שלב זה נקרא בלשון חז"ל "חיי העולם הבא".
_x000D_
האמונה בתחיית המתים היא מיסודות הדת. היא מסמלת את נצחיות האדם, ומצביעה על כך שתפקידנו אינו מסתיים בהיפרדות הנשמה מהגוף. היפרדות זו הינה זמנית בלבד.
_x000D_
בפסוקים רבים בתורה, בנביאים ובכתובים אנו מוצאים נבואות מפורשות על הנס המופלא שיתרחש לעתיד לבוא. לדוגמה, יחזקאל התנבא בשם ה' (כ"ו, י"ט): "הנה אני פותח את קברותיכם… ונתתי רוחי בהם וחייתם" וגו'. דניאל אומר (י"ב, ה'): "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו" וגו', וכן הלאה.
_x000D_
גם במציאות העכשווית אנו נוכחים לראות, כיצד מתוך המוות והחידלון נרקמים חיים חדשים. לדוגמה, זוהי מציאותו של גרעין החיטה, אשר נקבר באדמה, ושוהה שם עד שהוא מרקיב. אולם דווקא מתוך אותו ריקבון עולה וצומחת שיבולת חדשה, המבטיחה את המשך קיום המין, ואף מעניקה חיים לאחרים.
_x000D_
מכיון שהאמונה בתחיית המתים כה שורשית ועקרונית, היא נמנית בין י"ג עיקרי האמונה החרוטים על לוח לבו של היהודי: "אני מאמין באמונה שלימה שתהיה תחיית המתים, בעת שיעלה רצון מאת הבורא ברוך הוא"…
_x000D_
אך נשאלת שאלה: לשם מה זקוקה הנשמה, השרויה בעולמות עליונים ונהנית מזיו השכינה, לחזור שוב לעולם החומר וללבוש שוב צורה גשמית?
_x000D_
את התשובה נותן התנא: "והחיים לידון". תכליתה של תחיית המתים, תכלית החייאת הגופות והחזרת נשמותיהם, היא לדון את הנפש עם הגוף יחדיו.
_x000D_
לאחר מות האדם נידונות רק הנשמות. הגוף נותר בקבר, מוטל ככלי שאין חפץ בו. מסיבה זו דינה של הנשמה אינו מושלם שהרי הגוף אינו מהווה חלק מהדיון. הנשמה הרי עוצבה וחיה בהיותה בגוף, ודרגתה נקבעת בעת היותה מחוברת לחומר. לכן, הדין אינו שלם עד שלא תידון הנשמה בהיותה בגוף.
_x000D_
חז"ל נותנים לכך משל נאה (סנהדרין צ"א, ע"א): "אמר לו אנטונינוס לרבי: גוף ונשמה יכולים לפטור עצמם מן הדין. כיצד? גוף אומר: נשמה חטאת (והראייה-) שמיום שפירשה (הנשמה) ממני – הריני מוטל כאבן דומם בקבר. ונשמה אומרת: גוף חטא, שמיום שפירשתי ממנו – הריני פורחת באויר כציפור (-ושוב אינני נמשכת לתאוות הארציות).
_x000D_
אמר רבי לאנטונינוס: אמשול לך משל, לְמה הדבר דומה: למלך בשר ודם שהיה לו פרדס נאה, והיו בו ביכורות (פירות ביכורים) נאות, והושיב בו שני שומרים – אחד חיגר ואחד סומא. אמר לו חיגר לסומא: ביכורות נאות אני רואה בפרדס, בא והרכיבני ונביאם לאכלם. רכב חיגר על גבי סומא, והביאום ואכלום. לימים בא בעל הפרדס, אמר להן: ביכורות נאות היכן הן? – אמר לו חיגר: כלום יש לי רגליים להלך בהן? אמר לו סומא: כלום יש לי עיניים לראות? מה עשה? הרכיב חיגר על גבי סומא ודן אותם כאחד.
_x000D_
מסיים רבי את תשובתו: "אף הקב"ה מביא נשמה וזורקה בגוף, ודן אותם כאחד. שנאמר (תהלים נ"ד, ד'): "יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו", יקרא אל השמים מעל – זו נשמה, ואל הארץ לדין עמו – זה הגוף".
_x000D_
חשוב שנבין:
_x000D_
תחיית המתים איננה אך ורק למטרת הענשת החייבים, אלא היא תתרחש בעיקר לשם נתינת שכר לזכאים. כשם שאין הצדקה להעניש את הנשמה לבדה, כך אין זה מן היושר לתת לה שכר טוב לבדה. כידוע "אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה", ולכן, מחייה הקב"ה את הגוף ונותן בו רוח חדשה, באופן שגם החומר יוכל לחוש בנועם הקדושה, ממש כמו הנשמה שהוא שימש ושירת בעולם המעשה.
_x000D_
מצב זה של נשמה וגוף הסוככים בצל כנפי השכינה, עתיד להימשך לנצח, וכפי שנאמר בגמרא: "צדיקים שעתיד הקב"ה להחיותם, אינם חוזרים לעפרם".
_x000D_
את כל האמור מסכם דניאל בנבואתו באומרו (י"ב, ב'): "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו, אלה לחיי עולם, ואלה לחרפות ולדראון עולם", יקיצה זו היא תחיית המתים.
_x000D_
מן הראוי שמעשי האדם יישקלו בפרספקטיבה של השפעתם על כל הדורות, וכך תיבחן דרגתו הרוחנית של האדם. ולכן, בסופו של דבר ייחתך גזר דינם של כל בשר – מי לחיי נצח ומי להיות עפר תחת כפות רגלי הצדיקים.
_x000D_
לידע, להודיע ולהוודע
_x000D_
לאחר שעמדנו על השלבים השונים בהווית האדם, הופכת השאלה – מהי תכליתם של החיים – לשאלה נוקבת עוד יותר. הלא מן העובדה – ש"סוף הילודים למות" ברור, שהגוף הגשמי אינו עיקרו של האדם, שהרי לאחר המוות הגוף נותר בקבר, והנשמה לבדה מתעלה לחסות תחת כנפי השכינה. כמו כן, מן הידיעה ש"המתים לחיות" אנו למדים, כי גם עולם הגמול איננו תחנתן הסופית של הנשמות, שהרי הן עתידות לחזור ולהפיח חיים בחומר. אולם גם תחיית המתים אינה אלא כדי "לידון", ואם כן, מדוע אי אפשר לדון כל אדם מיד לאחר שגמר את תפקידו בעולם הזה? מה תכליתם של הגלגולים שעליו לעבור עד שיגיע יום הדין הסופי?
_x000D_
התשובה מקופלת בשלוש המלים הבאות במשנה: "לידע, להודיע ולהיוודע". מטרת הבריאה כולה היא ידיעת ה'. תפקיד האנושות להגיע להכרה במציאותו של בורא העולם ולהבנת דרכי הנהגתו. (בהמשך תפרט המשנה מה כלול בידיעה זו).
_x000D_
ועל כך אומרת המשנה: על כל אדם מוטלת החובה "לידע" – להשיג הכרה זו מתוך לימוד ועמל. כל אחד מחוייב ללמוד מאחרים וכן לנסות להגיע בכוחות עצמו להבנה בידיעת הבורא והליכה בדרכיו. לשם כך ניתנו לנו התורה והמצוות.
_x000D_
לאחר מכן חייב המשכיל "להודיע" – לחלק את ידיעתו עם האחרים, ובכך הוא יקרב את הבריאה לתכליתה המיוחלת. בסוף, באחרית הימים, יגיע מצב בו ידיעת הבורא עתידה "להיוודע" מעצמה לכל באי עולם בלא צורך לעמול על השגתה.
_x000D_
כדי להשיג תכלית זו על כל אדם לעבור את השלבים השונים. תחילה צריכה הנשמה לחבור לגוף ולרדת לעולם החומר. כאן היא עומדת בנסיונות ומזדככת, ובזכות זו היא ראויה להתענג באור החיים. האדם מוגבל בחומר, ואינו מסוגל להכיל הבנה שאינה מצומצמת בזמן ובמקום, ולכן, צריכה הנשמה להיפרד מן החומר. לאחר שישיגו הנשמות מעלות נשגבות בידיעת הבורא, הן תחזורנה לגוף, כדי להכשיר את הבריאה לתכליתה הנכספת, לגילוי מלכות הבורא.
_x000D_
גילוי זה יתרחש בעתיד, בעת שיגיע יום הדין הגדול והנורא. אז ייבחנו כל המעשים שנעשו מעולם בפרספקטיבה של הדורות כולם. בימים ההם תתקיים הנבואה (ישעיהו י"א, ט'): "ומלאה הארץ דעה את ה'", הכל יבינו את פשר כל מה שהתרחש תחת השמש, ויווכחו לדעת כי דבר לא נעשה במקרה. וממילא, יכירו ויכריזו כל שוכני תבל ושוכני ארץ כי ה' הוא האלוקים ואין עוד מלבדו.

_x000D_