התורה אסרה לא רק את אכילת החמץ בפסח, אלא גם את הימצאותו ברשותנו, כפי שנאמר (שמות יג, ז): "ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאֹר בכל גבֻלך". נצטווינו לבער מבתינו ומרשותנו כל חמץ ושאור לפני הפסח, כדי שלא ייראו ולא יימצאו שם בשבעת ימי החג.
_x000D_
למצוות ביעור חמץ שלושה חלקים: הפה, הלב והמעשה. יש לבטל את היצר הרע בלב – כנגד המצוות התלויות בלב, לבערו מן הבית – כנגד המצוות המעשיות, ולומר את נוסח 'כל חמירא' ("כל חמץ ושעור הנמצאים ברשותי וכו'") – כנגד מצוות הפה.
_x000D_
כדי להימנע מכל מכשול של חמץ בפסח ולבער היטב את כל החמץ מן הבית, יש לבצע כמה שלבים: בדיקת חמץ, שרפת החמץ ומכירת החמץ לנוכרי.
_x000D_
על פי התורה די אם החליט האדם בליבו פנימה להפקיר את כל החמץ שברשותו כעפר הארץ, ושוב אין הוא עובר על איסור חמץ בפסח. אך חז"ל קבעו כי אין די בהשבתה בלבד, ולו בשל העובדה שמתוך הרגל של אכילת חמץ כל ימות השנה, עלול האדם לאוכלו גם בימי הפסח, אם יהיה בהישג ידו. כדי להינצל ממכשול זה, צריכים לבדוק לפני פסח את כל המקומות שברשותנו, ולבער את החמץ עד השעה השישית של ערב פסח.
_x000D_
בליל ערב פסח, אור לארבעה עשר בניסן, בודקים את הבית לאור הנר, שמא נשאר חמץ ברשותנו. טרם הבדיקה מברכים: "ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על ביעור חמץ".
_x000D_
אומנם הביעור עצמו ייעשה רק למחרת בשעות שלפני הצהריים, אך הבדיקה כשלעצמה אינה מטרה סופית. על כן נוסח הברכה הוא "ביעור חמץ", כלומר שרפתו, ולא מוזכרת הבדיקה, שהיא אמצעי להגיע לשרפת החמץ ולביעורו המוחלט.
_x000D_
כדי שלא נחפש חמץ ונתייגע, ולבסוף אולי לא נמצא מאומה, נוהגים להטמין מראש עשרה פירורי לחם במקומות שונים ברחבי הבית.
_x000D_
הבדיקה נעשית לאורו של נר. לאורו של הנר משתמשים בנוצה כדי "לטאטא" את פירורי החמץ ולבערם בשרפה למחרת, לפני חצות היום, בערב הפסח.
_x000D_
גם בעת הבדיקה וגם בעת הביעור נוהגים לומר "כל חמירא". בנוסח זה מביע האדם שכל חמץ ושאור הנמצאים ברשותו ולא עלה בידו לגלותם ולבערם – בטלים הם לגביו.
_x000D_
לאחר שלב בדיקת הבית מחמץ, יש לשרוף את שיירי החמץ שנותרו בו. ביום ארבעה עשר בניסן בבוקר מבער כל יהודי את כל החמץ הנמצא ברשותו, שנאמר (שמות יב, יט): "שבעת ימים שאֹר לא ימצא בבתיכם".
_x000D_
לאחר שנשרף החמץ אומרים את הנוסח: "כל חמץ ושאור שנמצא ברשותי, שראיתיו ושלא ראיתיו, שביערתיו ושלא ביערתיו, ייבטל ויהיה כעפר הארץ".
_x000D_
כעת בא השלב השלישי, שלב מכירת החמץ. את כמות החמץ הפעוטה שמצאנו בעת "בדיקת חמץ", ניתן לבער באש, לזרוק או להפקיר, ובכך הוצאנו אותה מרשותנו כנדרש. אך מה יעשו בעלי מכולת, מאפיות ומפעלים נוספים עם כמויות החמץ הגדולות הנמצאות ברשותם? והרי הם מעוניינים להשתמש בהם לאחר הפסח?
_x000D_
בפסוק "ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאֹר בכל גבֻלך", הדגישה התורה פעמיים את המילה: "לך". מילה זו באה להורות כי דווקא על חמץ השייך לך חל האיסור, ולא על חמץ השייך לגויים.
_x000D_
על כן נהגו ישראל למכור לגוי את כמויות החמץ הגדולות, שלא ניתן לבערן לפני הפסח. כמו כן מוכרים לגוי את החמץ שלא מצאנו בזמן הבדיקה, כדי שהוא ייחשב כאינו שלנו.
_x000D_
כיצד מתבצעת המכירה? אדם שיש לו חמץ בביתו, בחנותו או במחסניו, פונה אל הרב לפני הפסח, וחותם בפניו על הרשאה הממנה את הרב להיות שלוחו ולמכור את חמצו לגוי, וכן להשכיר לגוי את המקום שעליו מונח החמץ. כדי לחזק את השליחות עושה האדם "קניין סודר" עם הרב. מצורפת להרשאה זו רשימת מצרכי המזון שהוא חפץ למכור ומקום הימצאם.
_x000D_
בבוקרו של ערב פסח מוכר הרב לגוי את החמץ, ומעביר אליו את רשימות האנשים שמינוהו להיות שלוחם, וכן את רשימת מצרכי המזון ומקומות אחסונם, כפי שקיבל מאת מרשיו.
_x000D_
על פי ההסכם בין הרב לגוי, הגוי משלם דמי קדימה תמורת החמץ שקיבל, והחמץ הופך להיות שלו. יתרת הסכום בעבור החמץ הופכת להלוואה. בהסכם מותנה כי עד שמונה ימים מיום המכירה (כלומר, עד לסיום חג הפסח), ישלם הגוי לרב את יתרת החוב. אם לא ימלא הגוי אחר התחייבות זו, יעבור החמץ לרשות בעליו הראשונים רק החל ממוצאי חג הפסח ואילך. כמעט תמיד הגוי אינו עומד בהתחייבות לשלם את מחיר החמץ, שהוא גבוה מאוד, ולכן עליו להשיב את החמץ לאחר הפסח לרשות בעליו היהודים. כך היהודי לא עובר על איסור "בל יראה ובל ימצא".

_x000D_