רבי דוסתאי חי בדור החמישי של התנאים. במשנתנו מובאים דברי רבי דוסתאי בשם רבי מאיר. אודות רבי מאיר עצמו מובאת בתלמוד דוגמה אישית מאלפת לשמירת זכרון התורה.
_x000D_
_x000D_
מעשה ברבי מאיר שהלך לעבר שנה בעסיא. ולא היתה בו מגילת אסתר לקריאה בפורים. מה עשה? כתב את המגילה על קלף מתוך הזכרון, ואחר כך קרא בה.
_x000D_
_x000D_
הדבר התרחש לא רק בגלל כישוריו הייחודיים של רבי מאיר, אלא בעיקר בגלל כח רצונו ומאמציו לשמר את הלימוד. רבי מאיר מחייב את כל לומדי התורה לעמול ולשקוד, לחזור ולשנן.
_x000D_
_x000D_
ככל שמוסיפים ללמוד, הקיבולת של כלי הדעת מעמיקה ומתרחבת. למעשה, הזכרון אינו מוגבל, והוא תלוי באהבה, בשקידה ובחשיבות שמייחסים לחומר הנלמד. לכן, גם אנחנו יכולים וגם מחוייבים ללכת בדרך זו.
_x000D_
_x000D_
האם מדובר על המלצות מיוחדות לשימור הזכרון, על "תרגילי מח" לשיפור היכולת הקוגנטיבית?
_x000D_
_x000D_
ודאי שלא. אמנם לימוד התורה חותר גם לבקיאות, לזכרון חד של החומר הנלמד, לשליטה במרחבי ים התלמוד, ההלכה והפוסקים, אולם אין שיטות הקניה של תורתנו הקדושה דומות לאסטרטגיות הלמידה של מקצועות החול. בלימוד התורה פועלים עקרונות סגוליים, אשר השפעתם גבוהה לאין ערוך מן הנתונים האינטלקטואליים של הלומד. גם מי שיכולותיו נמוכות, מסוגל להגיע לתוצאות גבוהות, ואפילו גבוהות מאד.
_x000D_
_x000D_
דרכי קנין התורה הן יחודיות. גם המעכבים את הזכרון והמסיחים את הקליטה שונים הם מאלו המוכרים לנו בתחומים אחרים.
_x000D_
_x000D_
כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאילו הוא מתחייב בנפשו
_x000D_
_x000D_
נשמת אפינו תלויה בתורה, כל חיינו תלויים בידיעתה, ולכן, הלומד חייב לשעבד את שכלו ואת כל כלי נפשו, מתוך מטרה לרכוש ידיעות ברורות ומדוייקות בכל פינותיה. בנוסף, עליו לשמור על ראשו כשהוא צלול ורענן לתכלית העיקרית של החיים – שהיא לימוד התורה.
_x000D_
_x000D_
הוראה זו מקבלת משנה תוקף והיא כבדת משקל במיוחד כאשר אנו עוסקים במורה הוראה, שתפקידו לפסוק הלכות ולהורות את התורה לכל שדרות העם.
_x000D_
_x000D_
הגמרא מביאה סיפור הממחיש את הנזק של אי דיוק קל בדברי התורה. וכה מסופר: בימי דוד המלך יצא יואב בן צרויה, שר הצבא, למלחמת מצווה בעמלק. ששה חודשים ארכה המלחמה, ובמהלכה הרג יואב את כל הזכרים של העם העמלקי.
_x000D_
_x000D_
כשחזר משדה הקרב, הוא סיפר לדוד מלכו את כל אשר התרחש במלחמה. שאלו דוד המלך: "מדוע הרגת רק את הזכרים, הלא מצוה עלינו להכרית כליל את זכר עמלק מתחת השמים?" ענה לו יואב: "זהו בדיוק מה שעשיתי – הכרתי את כל 'זְכַר עמלק'".
_x000D_
_x000D_
ענה לו דוד: "לא נאמר בתורה: 'תמחה את זְכר עמלק', אלא 'את זֶכֶר עמלק'". הציווי הוא לא להותיר להם זֶכֶר כלל.
_x000D_
_x000D_
הוברר שהמלמד של יואב בן צרויה בהיותו פעוט, לא דייק בעת הלימוד לקרוא את הפסוק כצורתו הנכונה, וקרא אותו בשווא: זְכר, ומכאן התגלגלה הטעות הגורלית.
_x000D_
_x000D_
יואב בא אל רבו המלמד, נטל חרב והניפה מעל ראשו. שאלו רבו: "מדוע אתה עושה כן?" ענה לו: "משום שעברת על 'ארור'. הן כך נאמר בדברי הנביא: 'ארור עושה מלאכת ה' רמיה'. מלאכתך היתה להעביר לתלמידיך את התורה באופן ברור ונהיר, שלא יארע משגה, ואתה מעלת בתפקידך".
_x000D_
_x000D_
דברים אלו מבהירים לנו בחדות אלו השלכות מרחיקות לכת עלולות להיות לסילוף "קל", ואפילו אם הוא נעשה אצל תינוקות של בית רבן בימי הילדות. על אחת כמה וכמה כמה כבדה היא האחריות המוטלת על מורה הוראה ה"שוכח דבר אחד ממשנתו", ומורה לרבים בטעות. העובדה שלימודו אינו מופנה רק לנפשו פנימה, אלא לכלל הציבור, הופך את דברי תורתו לנושאי בשורה לרבים.
_x000D_
_x000D_
אך עדיין התמיהה שבה ועולה: האמנם "כל השוכח", כה חמורה היא אשמתו? והרי השכחה היא תופעה אנושית מצויה, עד שכמעט אין אפשרות להימלט ממנה.
_x000D_
_x000D_
אולם, אמיתה ברורה מצויה בידינו. כאשר אדם שוכח את תלמודו, הוא מוכיח שהתורה אינה יקרה דיה עבורו. אילו כל ידיעה בתורה ערכה לא היה מסולא בפז בעיניו, הוא היה שומר באופן הרבה יותר מעולה ויעיל על הידיעות שרכש.
_x000D_
_x000D_
אדם שחדור באהבת תורה ובאהבת ה' אמיתית – דברי התורה חביבים עליו, יקר לו כל חידוש ששמע, כל פסק הלכה וכל ידיעה. ולכן, מתוך החיבה והכבוד לדבר – הוא לא ישכחם.
_x000D_
_x000D_
יתירה מזו – הוא ישוב וישנן אותם לעצמו, יחזור עליהם באזני הקרובים אליו, ויהנה ללמוד אותם שוב ושוב – כדי שלא ישכח את הדברים שכה אהובים עליו.
_x000D_
_x000D_
נתבונן בנושא מזווית נוספת:
_x000D_
_x000D_
מדוע לא נספגים בדמינו ובליבנו דברי התורה? מדוע מחלת השכחה שולטת בנו? מדוע הדברים זולגים החוצה ומתנדפים, למורת רוחנו? חכמינו גילו את הסיבה ל"מחלת השכחה", הם המשילו את מוחו של האדם, לכלי גדוש בשמן. הכלי מלא עד גדותיו. אם נפלה לתוכו טיפת מים. מה קורה? טיפה אחת של שמן נוטפת מיד מן הכוס החוצה. כי אין מקום לשמן וגם למים יחדיו.
_x000D_
_x000D_
והמסקנה היא: "אם נכנס דבר תורה ללב, יוצא כנגדו דבר של ליצנות. נכנס ללב דבר של ליצנות, יוצא כנגדו דבר של תורה".
_x000D_
_x000D_
המקום מוגבל: או תורה או ליצנות. על האדם להחליט לאן דרכו מובילה, לכאן או לכאן? מי ש"מחובר" באופן קבוע ומשעבד לחדשות, מי שחייב להיות מעודכן בכל אירוע שמתרחש, גדול – כזעיר, ימצא את עצמו עד מהרה מחוץ לשורותיה של התורה. הלב נוטה אחרי חידושים וריגושים אחרים, עסוק הוא בעיבוד של דואר-זבל, ולכן, לתורה שמנסה לחדור פנימה, אין מקום.
_x000D_
_x000D_
יכול אפילו תקפה עליו משנתו
_x000D_
_x000D_
לא בכל מקרה של שכחה אשם הלומד, אלא רק במקרה שהוא פועל, כביכול, לאבד את התורה שקנה. וכיצד? כפי שהדגשנו, אם האדם מלעיט את עצמו בידיעות סרק, אם הוא מפטם את גופו ואת לבו בתאוות ובתענוגים הדוחים מטבעם את התורה ומונעים את ספיגתה, אם אינו משקיע מאמץ לחזור על תלמודו, לסכם ולשנן אותו, להפנים את הידיעות בלבו, למען יהיו לו לקניין אישי – בכך הוא מאבד את המתנה הגדולה בידיו.
_x000D_
_x000D_
לעומת זאת, יש מצבים שאינם תלויים בידי אנוש: קורה שאדם אמנם התאמץ ללמוד ולהבין ככל יכולתו, אך לא הצליח לרדת לעומקם של דברים. הסוגיה נותרה מעורפלת במוחו, ולכן, היא גם התפוגגה עד מהרה. קיים גם מקרה מעציב מזה, תלמיד חכם שקנה הרבה תורה בחייו, אולם בעקבות מחלת-זקנה ירד מסך של ערפל על מוחו, וכל הידע האצור בו כאילו "נמחק"…
_x000D_
_x000D_
למען אלו ודוגמתם שהתאמצו באמת ורצו ללמוד ולזכור, שמורה הבטחה: בעולם הבא יחזירו להם מלאכי השרת את כל התורה שעמלו עליה. הם יתייצבו לפני בית דין של מעלה עשירים ומאושרים בתורתם.
_x000D_
_x000D_
התורה אינה נרכשת ככל תחום ידע אינטלקטואלי אחר ולא מאחסנים אותה רק בתאי הזכרון שבמוח, התורה נקנית בלב. חובתנו להפנים את התורה, להטמיע אותה בנפשנו, לחקוק את דבריה בציפורן שמיר על לוח לבנו, כי ציפור נפשנו היא.
_x000D_