רבי חנינא בן חכינאי היה מתלמידיו של רבי עקיבא. הוא למד שתים עשרה שנה בישיבת רבי עקיבא בבני ברק, יחד עם חברו רבי שמעון בר יוחאי. רבי חנינא בן חכינאי הספיק לפני כן ללמוד אצל חכמי הסנהדרין ביבנה.
_x000D_
_x000D_
במשנתנו מזהיר רבי חנינא מפני הבטלה בלימוד התורה, ואכן: "נאים הדברים למי שאמרם", שכן דמותו היתה סמל ומופת לשקידה בתורה.
_x000D_
_x000D_
מובא בתלמוד (כתובות דף ס"ב ע"ב): רבי חנינא בן חכינאי הלך ללמוד בישיבה בסוף ימי חופתו של רבי שמעון בר יוחאי. אמר רשב"י לרבי חנינא בן חכינאי: "המתן לי, עד שיכלו ימי חופתי ואלך עמך".
_x000D_
_x000D_
אך רבי חנינא לא רצה להפסיד, ולו רגע אחד מלימוד התורה, והלך מיד לישיבתו של רבי עקיבא. שם הוא למד ביחד עם רבי שמעון (שהגיע מעט אחריו) במשך שתים עשרה שנה, בלא שישוב כלל לביתו.
_x000D_
_x000D_
במשך כל אותן שנים למד רבי חנינא בשקידה עילאית והשקיע את כל כולו בתורה ובמעמקיה.
_x000D_
_x000D_
לאחר שחלפו שנים אלו, שלחה לו אשתו הודעה: "בתך בגרה, בוא והשיאה". רבי ואמנם, רבי חנינא נפרד מרבו וחזר לביתו.
_x000D_
_x000D_
כאשר הגיע לעירו, הוא לא הכיר את המקום. במשך השנים שנעדר מן הבית, נבנו בתים, נסללו שבילים חדשים, ולכן, רבי חנינא לא הצליח למצוא את הדרך לביתו.
_x000D_
_x000D_
מה עשה? הלך וישב על שפת הנהר. כאשר הגיעו נערות העיר לשאוב מים, הוא שמע נערה אחת הפונה לחברתה ואומרת לה: "בת חכינאי, מלאי כדך ובואי נלך". הבין רבי חנינא שזוהי בתו, והלך אחריה עד שהגיע לביתו.
_x000D_
_x000D_
חכמינו הרימו על נס את האשה המופלאה, את אשתו של רבי חנינא, שהסכימה לשאת לבדה את משא הבית על שכמה במשך שנים כה רבות. התעלותו של רבי חנינא בן חכינאי בתורה נזקפת לזכותה של אשתו הצדקת. מסירותה של הרעיה למען לימוד התורה, הניבה פירות של התמדה עילאית, והיא זו שהעמידה לכלל ישראל את התנא הגדול שמשנתנו מביאה את דבריו.
_x000D_
_x000D_
_x000D_
_x000D_
הנעור בלילה והמהלך בדרך יחידי
_x000D_
_x000D_
רבי חנינא בן חכינאי מצייר בפנינו שני מצבים שכיחים, שבהם עלינו להשמר מעוון ביטול תורה. משנתנו קובעת כי כאשר אדם מצוי באחד משני מצבים אלו, כשהוא ער בלילה או הולך לבדו בדרך, עליו לנצל זמן זה ללימוד מעמיק.
_x000D_
_x000D_
מה מיוחד באותם מצבים שמזכירה המשנה, מצבים שבהם ביטול תורה הינו כה חמור? כאשר נתבונן בהם, נמצא ששני המצבים המצויינים במשנה, מטילים את אדרתם גם על זמנים יותר רגועים ושלווים. ביטול התורה במצבים שאותם מזכירה המשנה הם אבני בוחן לזמנים נוספים.
_x000D_
_x000D_
נתאר לעצמנו אדם מן השורה שעול פרנסה מוטל על שכמו, ואת רוב זמנו הוא משקיע בהשגת מחייתו. את מרבית שעות היום הוא מבלה בחנות או במשרד.
_x000D_
_x000D_
כיהודי הקשור לתורה הוא משתדל גם לקבוע עתים לתורה, לשבץ בסדר יומו שיעור תורה, ללמוד בבית הכנסת בין מנחה למעריב וכדומה.
_x000D_
_x000D_
לכאורה לא תהיינה טענות שמיימיות כלפי אותו אדם על שאינו מקדיש את כל זמנו ביום ובלילה ללימוד התורה. השתדלותו להשגת מחייתו כשרה וישרה היא, כל עוד שהוא ממלא את חובותיו כיהודי. אולם כל זאת הוא בתנאי שגם את זמנו הפנוי הוא מנצל ללימוד תורה. אם אינו עושה כן, מעשיו מוכיחים, שלא פרנסתו ושאר דאגות היומיום, הן המונעות אותו מללמוד, אלא הוא עצמו "מפנה לבו לבטלה". לימוד התורה אינו חשוב בעיניו, ואם כן, האשמה תלויה בו עצמו ולא בעיסוקיו ובדאגותיו.
_x000D_
_x000D_
המשנה מציגה זמנים הפותחים חלון הזדמנויות ללימוד עצמי פורה ומעמיק, ללא טרדה מבחוץ.
_x000D_
_x000D_
הנעור בלילה כבר הספיק לישון, וכעת התעורר, העייפות היא ממנו והלאה, ראשו צלול ומחשבתו בהירה. גם המהלך בדרך יחידי, נהנה מן השלווה והשקט שמסביבו. האויר הפתוח משכיח ממנו לעת עתה את טרדותיו, ומפיג מלבו את המולת החיים. כמו כן, לא הולך עמו עוד אדם המסוגל להסיח את דעתו מלהתרכז בהגיגיו. לכן, דעתו פנויה לעסוק בתורה בריכוז רב. היקום מזמר לבוראו – והאדם בתווך. מה יותר מתבקש מאשר להגות בדברי אלוקים חיים ולהתחבר לשירת הבריאה כולה.
_x000D_
_x000D_
האם יבזבז האדם את הרגעים היקרים הללו על לחיצות חסרות טעם על מקשי הנייד? חבל, פשוט חבל.
_x000D_
_x000D_
למקרא דברים אלו, עלולה להתגנב ללב מחשבה: כיצד ניתן לחיות במאמץ כה גדול? אם עלי לנצל ללימוד התורה כל רגע פנוי, מתי אנפוש מעט? מתי אצבור כוחות ליום הבא, מול הטרדות והדאגות המצפות לי ביום המחר! גם הנסיעות הן הזמן שבו אני נמצא עם עצמי, מארגן את מחשבותי, מכין עצמי לבאות? ואם כן, מתי אלמד?
_x000D_
_x000D_
תשובה אחת ניתנת לכל הטענות הללו: לאנשים בעולם הרחב יש נושאים הקרובים לליבם, תחום התעניינות, שהם מהרהרים בו ברגעים שקטים ועוסקים בו בעיתות הפנאי. האחד ישקיע את זמנו במוזיקה, האחר יאמץ את מוחו בפתרון תשבצים, איש איש לפי תחומי התעניינותו. כיצד יש להם כח לכל אלה, לאחר השעות הרבות בהן עסקו בפרנסתם?
_x000D_
_x000D_
המציאות מוכיחה, שכאשר אדם עוסק במה שהוא אוהב – הוא אינו רואה בעיסוק זה מפריע כלשהו לשיגרת יומו. אדרבה, דברים אלו מעודדים את רוחו ומפיחים בו חיים חדשים.
_x000D_
_x000D_
כך הוא גם בלימוד התורה. אם האדם יחדיר את אהבת התורה ללבו, שוב לא יהיה הלימוד מעמסה ועול נוסף, אלא מקור לשאיבת חיים מחודשת.
_x000D_
_x000D_
וכך אמנם העיד דוד המלך על עצמו: "מה אהבתי תורתך" – ולכן: "כל היום היא שיחתי". האדם חייב לאהוב את לימוד התורה, ואז הוא יחזור להתרפק עליו בכל עת מצוא. זמן הלימוד יהיה לו זמן מרגוע ומנוחת הנפש ויחד עם זאת הוא יקיים את המצוה הגדולה, ששכרה כנגד כל המצוות, היא מצות לימוד תורה.
_x000D_