רבי שמעון מצא לנכון לזרז אותנו לקיים את מצוות קריאת שמע ותפילה. מצוות אלו מרוממות את האדם, מגביהות את נקודת מבטו על החיים, מקרבות אותו אל הבורא, והן משמשות כמורה-דרך לכל עבודת האדם את בוראו.
_x000D_
קריאת שמע ותפילה מקדמות את האדם לקראת "יראת הרוממות" – היא פסגת ההשגה של בן אנוש בהשגת הבורא וגדולתו.
_x000D_
הווי זהיר בקריאת שמע ובתפילה
_x000D_
ההלכה מחייבת את היהודי להיות צמוד ל"לוח זמנים" תבניתי ומחייב. מחוגי השעון חייבים להיות מכויילים בהתאם לזמני התפילות. אין אפשרות להתכרבל בשמיכה ולמתוח את שנת הלילה לתוך היום, כי זמן התפילה 'דופק' על זגוגית הלב. גם לחילופין, אין אפשרות לדשדש את שעות הלילה בעצלתיים ולדחות את שעת השינה בלי קץ, כי – איך תשכים בבוקר?
_x000D_
כל יהודי חייב להתאים את עצמו לשני זמני קריאת שמע של שחרית וערבית ולשלושת זמני התפילות: שחרית, מנחה וערבית, ולא לחרוג מהם.
_x000D_
קריאת שמע היא התייצבות למסדר של הצהרת אמונים למלך הכבוד. האם יהין מישהו לאחר בחצי דקה את המועד?
_x000D_
לנוכח העובדה ששתי מצוות אלו נוגעות לבסיס האמונה, נוגעות הן גם לשורש כל המצוות. מטרת קריאת שמע היא להחדיר ללב היהודי הכרה במציאות ה' ובאחדותו, בבחינת "אין עוד מלבדו!" בקריאת שמע מצהיר היהודי כי הוא מוכן למסור את נפשו ברצון ובשמחה על קדושת השם. בדומה לכך, גם התפילה מקשרת את היהודי לבוראו ונוטעת בו אמונה ובטחון.
_x000D_
קריאת שמע היא הכרזת הנצח של היהודי. בשעה שהיהודי קורא את "שמע" הוא עובר למישור הגבוה מהשגרה היום יומית. מצווה עליו לרכז בה את כל אהבתו לאלוקים.
_x000D_
בדברי המשנה: "הווי זהיר בקריאת שמע ובתפילה", טמונה הוראה לאחוז בחבל בשני קצותיו. להפעיל את רגש אהבת הבורא ולפתח אותו בחום ובהתלהבות, ומאידך, להשליט את השכל על הלב ולהיות ממושמע לגדרי ההלכה.
_x000D_
קריאת שמע וכמוה התפילה, דורשות מן היהודי לעמוד בתנאים הלכתיים: הגוף צריך להיות מוכן לתפילה, גם המקום צריך להיות נקי וכשיר, וגם הזמן, כאמור, חייב להיות תואם לזמני ההלכה.
_x000D_
לעתים מתגלה באדם נטיה לזרום עם הרגש, לרצות מרחב ושחרור, לפרוק עול של זמן וסדרים, ולתת ללבו שלו לומר את שלו…
_x000D_
אך, לא. היהודי נדרש לשניהם. עליו אמנם לפתח רגש וביטוי אישי למצוות, לפתח אהבה עזה הפורצת מעבר לכל מסגרת, אך גם לקיים אותן בדקדוק ולפי הוראות ההלכה. באופן זה נוצרת הרמוניה של שלמות. הרגש המשובץ בדקדוק הדין. הטעם האישי משתלב בתבנית הקבועה של המצוה.
_x000D_
וכשאתה מתפלל, אל תעש תפילתך קבע
_x000D_
מהי תפילת קבע?
_x000D_
"כל שתפילתו דומה עליו כמשא" – אדם הרואה בתפילה חוק קבוע וחובה שאין יכולת להשתחרר ממנה. לגבי אדם זה התפילה היא נטל ועול. לאורך התפילה הוא מפנה את מבטו לשעון, מצפה ומייחל לרגע שבו יסיים את המכסה היומית.
_x000D_
זאת ועוד, "כל שאינו אומרה תחנונים", זוהי תפילה שהאדם אומר אותה ללא שיתוף הלב, ללא כל התרגשות, כקריאה שטחית, כדבר שבשגרה. אין הוא משקיע רגש ולב, אין הוא חש קירבה לבורא ואינו כבן המתחטא לפני אביו.
_x000D_
התפילה היא עבודה שבלב, היא כוללת את התפעלות הרגש, ולכן יש להיזהר ולהימנע משתי הגישות שתוארו לעיל.
_x000D_
אלא רחמים ותחנונים לפני המקום
_x000D_
התנא מדריך מהו אופן התפילה הרצוי: "רחמים ותחנונים לפני המקום". תפילה היא מלשון "פלילים", משפט ועריכת מחשבות. על המתפלל לנהל "מערכה" של תחינה ובקשה, שהרי תוצאות התפילה עלולות להיות גורליות.
_x000D_
כאשר עני זקוק להלוואה או לנדבה, הוא ניגש לעשיר בחרדה ובבושה, ומשתדל שדבריו ישאו חן לפניו.
_x000D_
הבורא גומל חסד תדיר עם ברואיו. הוא מעניק לנו את עצם החיים. אין לנו כל יכולת להשיב לו על חסדיו, ומה הוא מבקש מאיתנו? רק תפילה.
_x000D_
המשנה מצטטת פסוק המסביר את ערכה של תפילה הנובעת מן הלב: "כי חנון ורחום הוא, ארך אפיים ורב חסד". הקב"ה חפץ בטובתנו, כל אסמי השפע פתוחים לפניו ורצונו להרעיף עלינו כל טוב, ומה הוא מבקש מאיתנו? רק שנבקש. 'שאו אלי עיניים, הושיטו יד, הכירו שהכל מאתי, ובקשו רק ממני'.
_x000D_
ואל תהי רשע בפני עצמך
_x000D_
הרמב"ם קובע: אל תחזיק עצמך כרשע, שמתוך כך אתה יוצא לתרבות רעה. כאשר אדם מרגיש את עצמו כפחות ערך, כרשע וחוטא, הדבר מביאו לידי יאוש. התוצאה היא ששוב אינו חושש לחטוא, כי כאשר הוא מיואש מעצמו, אין דבר שיעצור את המשך הידרדרותו.
_x000D_
הוא שוב אינו מוצא טעם בהמשך לימוד התורה, בתפילה ובעשיית טוב. הנפילה לזרועות היאוש כמוה כנפילה לתהום.
_x000D_
יתירה מזו, אדם החושב שאם הוא מרגיש את עצמו רשע, הרי הוא עניו ודרכו טובה, מודיע לו התנא, שזוהי ענווה פסולה. זהו דימוי עצמי שלילי. נוגד הוא את דרך היהדות.
_x000D_
היהדות מצדדת בטיפוח דימוי עצמי חיובי. חיובי – אין כוונתו לעודד גאווה או לפתח התייהרות, אלא על האדם לפתח הדעה החיובית הנובעת מהכרה ביִיקרת הנשמה.
_x000D_
מודעות עצמית, התבוננות פנימה: ראה מה יקרה ונכבדת היא נשמת א-ל חי שבקרבך. חשוּב אתה, כבן-מלכים, קרוב לאביך שבשמים. אם כך תרגיש, לא תהין לעשות מעשים שישפילו את מעמדך או יעמעמו את זוהר נשמתך.
_x000D_
מן המראה משתקפת אליך בבואה זוהרת של איש-המעלה. טפח את נשמתך, כי בת מלכים היא.

_x000D_