במדינת תימן הרחוקה, לפני למעלה משמונה מאות שנה (שנת ד` אלפים תתקמ"ט לערך), כיסו עננים שחורים את שמי היהדות המקומית. גזירות שמד וצרות רבות מבית ומחוץ וכן ספיקות באמונה שנבעו מנבואות מזוייפות וממדוחי שווא שהביאו את בני הקהילה אל עברי פי פחת.
באותה עת התקוממו בתימן מאמיני האיסלאם בני הכת השיאטית נגד נסיונות ההשתלטות של צאלח-אל-דין על תימן. כהרגלם של שונאי ישראל בכל הדורות, היתה תחילת מעשיהם להשליך את חרון אפם על בני העם היהודי. הם ניסו לכפות עליהם את הדת המוסלמית. השלטון בתימן עבר באותם הימים לידי שני מנהיגים מוסלמים קיצוניים, והם גזרו עונש מוות על כל יהודי שימשיך להחזיק באמונת הדת היהודית.
נוספה על היהודים צרה נוספת בדמותו של יהודי משומד שהתאסלם וסייע בידי שליטי תימן להצר את צעדי היהודים ולהעבירם על דתם. אותו משומד החל להפיץ את `בשורת` האיסלם תוך הפעלת תעמולה מסיבית בקרב הקהילות היהודיות.
באותם ימים סוערים התגוררו בתימן יהודים נלבבים ותמימי דרך, שהיו מצויינים באהבת תורה ובגמילות חסדים. רובם לא הושפעו לא מהגזירות ולא מתהליך ההסתה.
אולם היו בין יהודי תימן כאלו שהבנתם ביהדות היתה שטחית בלבד. נוכח התעמולה של אותו משומד ובעקבות גזירות השמד, החלו אותם יהודים לפקפק באמונתם, שהיתה נחלת אבותיהם ואבות אבותיהם מדורי דורות.
ואז ניתכה צרה שלישית על ראשם של יהודי תימן. אדם מדומיין, שהכתיר את עצמו ל"נביא" ולשליחו של המלך המשיח, הופיע במחוזות היהודים והכריז באזניהם, וכמו גם באזני ערביי תימן, שעליהם לזנוח את כל עיסוקיהם ולהתכונן לגאולה השלימה המשמשת ובאה. הנרדפים, למודי הסבל והמצוקה, שהיאוש הספיק להשתלט עליהם, נתפסו לדבריו ולכזביו, מתוך תקוה ששחר חדש הולך ומפציע בשמי העולם כולו וישועתם קרובה לבוא.
מנהיגם של יהודי תימן, רבי יעקב בן נתנאל אלפיומי, פנה בעת צרה קשה זו במכתב אל רבינו הרמב"ם, שהתגורר באותם ימים במצרים, וביקש ממנו עזרה, עצה ותושיה, כיצד לחזק את יהודי תימן הנדכאים, כדי שימשיכו לאחוז במעוז האמונה של תורת ישראל.
תשובתו של רבינו הרמב"ם היא "איגרת תימן" הידועה, אותה הוא ערך במיוחד אליהם. לאמיתו של דבר, מדברת האיגרת לעם ישראל כולו, בכל הדורות ובכל פזורות הגלות הארוכה. תוכנה של "איגרת תימן" לא איבד מעולם את האקטואליות שלו.
רבי נחום המערבי שתירגם אותה ללשון הקודש, כותב אודות איגרת זו: "איגרת תימן היא איגרת חיזוק לעם היהודי בכל נדודי גלויותיו. בדבריו מרומם רבנו הרמב"ם את אמות המידה המוסריות של יהודי תימן, מנחם אותם ויוצק לליבם עוז ואומץ רוחני. זו היתה תכליתה של "איגרת תימן", וכפי שהוא פותח אותה בלשונו של ישעיהו הנביא (ל"ה, ג`): "חזקו ידים רפות, וברכים כושלות אמצו".
הרמב"ם מסביר באיגרתו את יסודות האמונה, מצביע על המחיצה החוצצת בין האמת לשקר, בין נצח ישראל לקיום הארעי של אומות העולם. בדבריו הוא גם נותן ביטוי ללעג ולקלס, לבוז ולקלון כלפי אותו משומד עם הוכחותיו הטיפשיות.
הרמב"ם מסביר בצורה יסודית גם את המשמעות של גלות וגאולה, וכיצד חזו הנביאים מראש את העוני ואת הסבל שיהיו נחלת העם היהודי במהלך הדורות בגלות הארוכה.
הרמב"ם מתאר את דמותו האמיתית של גואל הצדק האמיתי. הוא מנפץ ומפזר לכל עבר את כל דמיונותיו של אותו "נביא" מדומה. ואכן, באמצעות אותה איגרת, שציוה רבנו הרמב"ם ללמד אותה לאנשים, נשים וטף, הוא הצליח לגאול את יהודי תימן מהסכנה העצומה שריחפה על ראשם.
נוסף על כך ניצל הרמב"ם את מעמדו המיוחד בחצר המלכות במצרים, ופעל לנקיטת אמצעים מדיניים שהביאו לביטול גזירת שליטי תימן להמרת הדת.
נקודה מרכזית ב"איגרת תימן" היא חיוב הזכירה התמידי של מעמד הר סיני. בדבריו מסביר הרמב"ם שעצם הזיכרון של אותו מאורע כביר, הוא העמוד החזק של האמונה היהודית. התבוננות באותו מעמד מביאה להתחזקות עם ישראל בכל המצבים ובכל נסיונות החיים.
הוא פונה אל אחיו יהודי תימן שעליהם לחנך את צאצאיהם לזכור את המעמד החד פעמי "שלא היה מקודם כמוהו, וכן לא יהיה אחריו כמוהו". מיד מקטנותם יש להשריש בלב הטף את מעמד הר סיני, שיחקק לנצח בקרבם, עד שיהיה לחלק בלתי נפרד מאישיותם.
זכירת מעמד הר סיני היא גם העצה היעוצה לכל אחד מאיתנו, כדי שיוכל להחזיק מעמד באמונת תום בכל מצבי הגלות הקשה והארוכה. באמצעותה נוכל להתרומם מעל גלי הזמן ולשוב באמת ובתמים אל חיק האמונה היהודית.
באיגרת זו מתאר הרמב"ם בצורה נפלאה את התשובה הניצחת והחכמה של כנסת ישראל לאומות העולם, המבקשות להתגרות בה על סבלותיה הרבים. תיאורו של הרמב"ם בנוי על הפסוק בשיר השירים (ו`, א`): "שובי שובי השולמית, שובי שובי ונחזה בך, מה תחזו בשולמית כמחלת המחנים".
"הראוני כמו מעמד הר סיני!" האם גם אתם יכולים להראות לנו מעמד נפלא זה, "שהיה בו מחנה אלוקים ומחנה ישראל זה לעומת זה!" האם גם אתם יכולים להראות לנו את "מחולת המחנים" – את "השמחה של מעמד הר סיני!?" הראו לי את השמחה השמיימית ששלטה אז במרחבי היקום כולו, את ה"ריקוד" הרוחני, את שמחת כל העולמות בעת קבלת התורה, את ה"מחול" הדו צדדי, שהיה בעת ההתקשרות הנצחית של מחנה האלוקים עם מחנה ישראל.
הוראתו זו של הרמב"ם: "שתגדלו את בניכם על המעמד הגדול", היתה במשך כל הדורות לאבן פינה ולעיקר גדול במסכת חינוך הדור הבא. במשך כל הדורות, בכל פזורות הגולה, ספגו הילדים הרכים אל תוכם את תיאור הקולות והברקים ואת קול השופר, שהדהד בגבורה באזני כל הבריות בכל רחבי העולם כולו.
דורות על גבי דורות היו האבות והאמהות, המורים והמחנכים, מלמדים ומשננים את זכרון מעמד הר סיני לבנים ולתלמידים, ומתארים לפניהם את כל פרטי הגילויים השמימיים בצבעים המרהיבים ביותר, עד שהיו נשמותיהם הרכות נקשרות בעבותות של אמונה צרופה בזכרון מעמד מתן תורה לעמו ישראל, ונותרו הדברים חקוקים בליבם לנצח נצחים.
דבריו של רבינו הרמב"ם נותרו אקטואליים בכל הדורות. גם בתקופתנו. כאשר עולמנו הקטן והגלובלי ניצב כהר געש שמלועו עומדת להתפרץ בכל רגע לבה רותחת. הרגשת אי בטחון שולטת בכל התחומים: הכלכלי, המדיני והפוליטי, וכלי הנשק המסוכנים מאיימים על עולם ומלואו. מהצד הרוחני נקטעים מגופו של העם היהודי איברים חיים באמצעות נשואי התערובת ומגיפת ההתבוללות המכה ללא רחם, והסטטיסטיקה בנושא זה מהלכת אימים על עתידו של העם היהודי בתפוצות.
נוכח כל אלו עלינו להתמיד לזכור את הגילוי האלוקי של מעמד הר סיני, ולהיצמד אליו בכל כוחנו. בזכות זו יהיה תמיד לעם ישראל עמוד חזק ואיתן של אמונה והתחזקות. וכפי שמתבטא הרמב"ם: "גדלו בניכם על המעמד ההוא!"