קבוצת חברים ערכה מסיבה לבחור שנכנס להיכלה של התשובה.
לאותה מסיבה קראו גם לאביו של הבחור. אביו היה יהודי יליד רוסיה, שעלה לארץ לפני שנים רבות. בתחילה סירב לבוא בטענה כי אין לו מה לחפש שם, ביחוד כשדרכו הנוכחית של בנו אינה נושאת חן בעיניו, אולם משהרבו להפציר בו, נתרצה ובא.
האווירה במסיבה היתה נינוחה ונעימה. אבי הבחור ישב כל העת דומם, אוזניו כרויות לשיח שסביבו, אך אינו מוציא הגה מפיו. איש לא ידע מה מתחולל בלבו.
המסיבה התקרבה לסיומה, ואז קם האב ממקומו, ואמר כי ברצונו לומר מספר מילים. וכך הוא אמר:
היה זה בטרם עלותו ארצה, בעודו ברוסיה הקומוניסטית. הוא נעצר בידי השלטונות, נשפט במשפט מהיר ונשלח אל ארץ גזירה לסיביר. בהיותו בסיביר שמח לפגוש את אחד מחבריו שנידון למאסר ממושך.
כאשר סיים האב לרצות את עונשו והגיע זמנו להשתחרר, נותרו לחברו עדיין מספר שנים. הוא בא להיפרד ממנו, ואז אמר לו החבר:
"הנה, אתה זכית לצאת מן הגלות הארורה, והולך אתה אל העולם הגדול, הבה ואספר לך סיפור משנות נעורי:
אצלנו בחצר גדל עץ תפוחים גדול ורב פארות, אשר הצמיח מדי שנה תפוחים אדומים. מתענגים היינו על התפוחים המתוקים, ואף היינו מוכרים את חלקם לשכנים. כה יפה היה העץ, עד כי לא היה מי שעבר סמוך לחצר, ולא עמד על מקומו להביט ביופיו.
כילדים חשבנו: הרי שורשי העץ חבויים עמוק בבטן האדמה, ואין להם לא חן ולא צורה, לא יופי ולא הדר, ובכל זאת הם מצמיחים פירות נהדרים. פשוט וברור היה לנו שאם נחשוף את השורשים לשמש, יוציא העץ פירות יפים פי כמה באיכות ובכמות.
חפרנו, הכנו בור גדול, והפכנו את העץ על פניו. השורשים למעלה אל פני השמש, והענפים ופירותיהם למטה לתוך מעבה האדמה. כיסינו היטב את הענפים, והמתנו לפירות המיוחלים.
יכול אתה לשער בעצמך כי תקוותנו נכזבה. השורשים יבשו, ומן העץ הנהדר לא נותר אלא שלד יבש. שוב לא היו אנשים עוצרים ליד החצר, שוב לא נהנו ממראה הפירות הנהדרים ומטעמם המתוק. בטוחים היינו כי אין עוד תקווה לראות תפוחים בחצרנו.
אלא שביום מן הימים, צד את עינינו לפתע מחזה מרנין. בצידו של גזע העץ ההפוך והיבש, עלה ניצן ירוק, והחל מעפיל בביטחון כלפי מעלה. מסתבר שאחד התפוחים שנרקב, נקלט זרעו באדמה, והוא זה שנותן תקווה לעתיד חדש לעץ רב פארות זה.
ואכן, כעבור תקופה יכולנו ליהנות שוב מפירותיו המתוקים של העץ הצעיר, ולא נפל טעמם מפירות העץ הוותיק".
אבי הבחור סיים את סיפורו. דמעה קלה של התרגשות נצצה בעיניו, והוא המשיך:
"גם אני הייתי בין אלה שבקשו להפוך את העץ על פניו, את השורשים העלתי למעלה ואת העץ על פירותיו הטמנתי עמוק באדמה. חשבתי כי תם הסיפור. העבר אין, אין עוד תקווה. עכשיו אני רואה כי מהתפוח שהטמנתי באדמה, עלה ניצן והוציא פרי, וזהו בני היקר".
*
העץ מחובר לקרקע. אלמלא חיבורו אל מקורות היניקה, הוא היה מאבד את שמו. אילן שנכרת, שוב אינו קרוי עץ. אפשר שישמש כקרש או כקורה, אולם לא כעץ. עלה שניתק יכול להיראות ירוק ויפה במשך תקופה מסויימת, אולם כליונו אינו אלא שאלה של זמן.
כך הם גם חייו של האדם. הוא ראוי לשאת את שמו רק כל עוד מחובר הוא אל מקורו. בהינתקו ממקורו – אובד ממנו השם `אדם`.
האדם משול לעץ, אולם תמונתו הרוחנית הפוכה מזו של העץ. שורשי העץ יורדים כלפי מטה ויונקים את חיותם מלשד האדמה, ואילו ענפיו מתפשטים וגדלים כלפי מעלה. לעומת זאת האדם עושה פרי כאן, בעולם התחתון, בעוד שמקור שורשיו אי-שם בגבהי מרומים.
הוויית העץ נתונה בעולם החומר, שכן זהו המישור שהועיד לו הבורא. לא כן האדם, המרכיב העיקרי שבו אינו גופו החומרי, אלא נשמתו שנחצבה מגנזי מרומים.
נשמת האדם נחצבה מתחת כסא הכבוד. שם הוא מקורה ומשם היא צריכה לשאוב את כוחה. המצוות הן השורשים המחברים את האדם למעלה, ותפקידן הוא לשמור על קשר עליון זה שבין הנשמה לבין מקורה. החיבור למקור החיים הנצחי הוא תקוותו של האדם. רק הקשר האמיץ אל הקב"ה, המובטח באמצעות התורה והמצוות, הוא המקנה לאדם את סגולת החיים.
עיקרו של האילן וחוסנו נעוצים בשורשיו. השורשים הם המעניקים לעץ את כח יניקתו וגם את יציבותו. גם אם ייכרת ענף מן האילן או יונף גרזן על הגזע, יכול הוא להמשיך לפרוח. אם השורשים בריאים, עשוי העץ להחליף את גזעו ולחדש את צמיחתו. לעומת זאת אם יקוצצו שורשי העץ, אין לו תקומה.
השורשים אינם גלויים לעין כל. טמונים הם ומכוסים בעפר. אולם דוקא הם אלו המעניקים לעץ את חוסנו. ככל שיעמיקו השורשים לחדור, יהיה העץ איתן ויציב יותר.
שורשיו של עם ישראל מעניקים לו את כוחו הנצחי. על כך כבר התנבא בלעם (במדבר כ"ג, ט`): "כי מראש צורים אראנו, ומגבעות אשורנו". בלעם הבחין כי יסוד נצחיותו של עם ישראל, מקורו באבות האומה ובאמהות. קיומו של עם ישראל חתום בחותם היניקה משורשי האבות.
תפילותינו נשענות על צדקת האבות, וגם כל מעשינו הטובים מורשה הם לנו מאבותינו. כשבאו חז"ל לשבח את גומלי החסדים, הם התבטאו אודותיהם (כתובות ח`, ב`): "אחינו גומלי חסדים בני גומלי חסדים, המחזיקים בבריתו של אברהם אבינו". בכל מצוה שאדם עושה הוא צריך לחוש כחוליה בשרשרת הארוכה שראשיתה באברהם, יצחק ויעקב, המשכה במעמד הר סיני וסופה בימות המשיח.
הנביאים דימו את הצדיק ל"עץ השתול על מים ועל יובל ישלח שורשיו, ולא יראה כי יבוא חום, והיה עלהו רענן ובשנת בצורת לא ידאג, ולא ימיש מעשות פרי" (ירמיהו י"ז, ח`). הצדיק הוא עץ הניצב על פלגי מים, והוא כה איתן עד ששום מאורע אינו מסוגל להפריעו מעבודת ה`. לכן, צריך עיקר הדגש בעבודת האדם להתמקד בהשבחת השורשים. משורשים איתנים יצמחו בעתיד ענפים ופירות נאים ומשובחים. העמל המושקע בשורשים, יתכן שלא יורגש בתחילה, אולם הוא זה שיתן את אותותיו בהמשך הצמיחה.
יראת שמים היא השורש והתשתית של כל מעשי האדם ושל כל הווייתו, לכן חייבים אנו להשקיע עמל רב בהאדרתה ובהעמקתה, ובאופן זה גם החכמה והמעשים יהיו משובחים ואיכותיים יותר.