חכם
_x000D_
הורה יקר, אם זכית בבן חכם, דאג נא לפתח את כישרונותיו, להעצים את חכמתו ולכוון אותו לאפיקים חיוביים.
_x000D_
אל נא תדחה את שאלותיו בתשובות מתחמקות. עזור לו להתפתח, כוון אותו אל המקורות המתאימים, שם יוכל לקבל תשובות לשאלותיו, שם יוכל לשאוב חכמה כאוות נפשו. תן לו! נפשו צמאה.
_x000D_
אם שאלותיו הכנות אינן זוכות לתשובות אמיתיות ומפורטות, אם ההורה אינו מגלה הבנה לנפש הבן הצמא לחכמה, עלול הוא חלילה לגלות כי בנו איבד את תואר החכם והנבון…
_x000D_
בהגדה של פסח החכם שואל שאלה מפורטת: "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציוה ה` אלוקינו אתכם?" הוא פירט את השאלה לפרוטות – עדות, חוקים, משפטים…
_x000D_
"אף אתה אמור לו כהלכות הפסח" – ענה לו תשובה מפורטת על שאלתו: "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן". כלומר, שנן ופרט לו את כל ענייני הפסח והלכותיו, מתחילתם ועד סופם, עד לסיום דיני האפיקומן. כך תרווה את צימאונו בתשובה מפורטת ובהתייחסות מלאה.
_x000D_
רשע
_x000D_
ומכאן אל הקיצוניות השנייה, אל הרשע:
_x000D_
הוא, הנהנתן, המחפש להתחמק ממחויבויות, לא מעניין אותו מאומה. אין לו דבר בעולמו, מלבד הנאות ופורקן יצרים.
_x000D_
הוא מביט בהוריו ובמוריו במבט מתנשא האומר: "אני ואפסי עוד". הוא אינו מתבייש מלהביע את דעתו המזלזלת, לנוכח הדרישות המיושנות שיש להוריו ולמוריו. "כל אלה שייכים לדור הישן", הוא אומר, "אני יודע מה טוב בשבילי, אני עצמאי, מסתדר יפה מאד בעצמי".
_x000D_
"אף אתה הקהה את שיניו" – היֵה חכם, עזור לו לצאת מגאוותו המטופשת, הקהה (מלשון קהה) אותה, תן לו להבין בדרך עקיפה, שמגדל השן שבו הוא יושב- דמיוני הוא. נסה לשכנעו שללא השכלה וללא היצמדות למקורות החכמה, לא ניתן להגיע לשום הישג.
_x000D_
"אילו היה שם, לא היה נגאל" – אדם שאינו רוצה להתקדם, שמסרב לעזור לעצמו, איש לא יוכל לעזור לו…
_x000D_
תם
_x000D_
כולם מכירים את גיל שאלות ה"מה זה". הילד לומד להכיר את הסובב אותו, אך עדיין מתייחס לצד החיצוני בלבד. הוא עדיין שטחי ואינו מעמיק לשאול על מהות הדברים ותוכנם. שלב זה חשוב מאד בהתפתחותו של הילד.
_x000D_
הבעיה היא שלא תמיד ה"תם" הוא בן שנתיים וחצי. לעתים הוא כבר עבר את גיל העשרה. אחיו הקטנים כבר בוגרים ממנו בשכלם, גם אחיו בן הארבע כבר עבר את שלב ה"מה זה", והגיע לגיל ה"למה". ואילו הוא עדיין רדוד, אינו מעמיק, אינו מתבונן, מסתכל בעטיפה החיצונית ושואל: "מה זה?"
_x000D_
כשהורה שומע את בנו בן העשר שואל: "מה זה?" ותו לא, עולה בקרבו רגש של תסכול, אולי אפילו כעס. הוא מתעלם במופגן מהשאלה המרגיזה, ונותן לילד את התחושה שממנו כבר לא יצא מאומה…
_x000D_
לא זו הדרך. כעס ותסכול לא יועילו. במקום להתפתח, תחול נסיגה.
_x000D_
יש לנהוג בחכמה: הבן שאל "מה זאת?" הרחב את אופקיו, תן לו תשובה מעמיקה יותר, תן לו תשובה מהותית יותר, פתח לו פתח להשכלה. אט אט הוא יצא מתמימותו, הוא עוד עתיד להגיע רחוק.
_x000D_
קח את עצתו של בעל ההגדה. אם שאלת בנך מסתכמת ב:"מה זאת"? ענה לו ופרט את טעמם הפנימי של הדברים: "בחוזק יד הוציאנו ה` ממצרים מבית עבדים".
_x000D_
שאינו יודע לשאול
_x000D_
הבן הרביעי, גרוע מן התם, הוא אינו שואל מאומה. שום דבר אינו מגרה את מוחו, הוא אינו מבחין במאומה. הכול חלק, אין בעיות…
_x000D_
ההורה מתבונן וכואב. הקשר שלו עם הבן הולך ופוחת, הולך ונעלם. הוא מרגיש שאין עם מי לדבר, חבל על זמנו. בלבו פנימה הוא כמעט מיואש מבנו.
_x000D_
ההוראה הברורה היא: "את פתח לו". אל תניח לקשר להתנתק, אל תיתן לנער להסתגר בתוך עולמו. ילד שאינו מגיב בערנות לתופעה כלשהי, יש לעורר בו את הסקרנות, לדרבנו ולכוונו אל השאלה. כוחה של השאלה מועיל לקליטת התשובה. ביטוי השאלה הוא כחריש באדמה, שבו אפשר לזרוע בהצלחה את התשובה, מתוך תקווה שהיא תיקלט ותעשה פרי. אם הבן אינו שואל מעצמו, חובה עלינו לדחוף אותו ולעורר בו את הרצון לשאול. בלעדי השאלה הילד לא מסוגל לקלוט את הלקח.
_x000D_
"ושאינו יודע לשאול – את פתח לו", למד אותו במה להתבונן, גלה לו מה רגיל ומה שונה, כיצד שואלים וכיצד מתעניינים.
_x000D_
הוא כבר יבוא אחריך.
_x000D_
*
_x000D_
פנים רבות לו, לחינוך היהודי. אולם דומה שאחת הנקודות המרכזיות שבו היא ההליכה במשעול שסללו האבות. מורשת סיני שנמסרה במעמד מתן תורה, הועברה לדורנו,  ועלינו להעבירה לבנינו, למען דורות העתיד כדי שייצמדו גם הם למעיין החיים.

_x000D_