לידה! פתאום נולד אדם! מכלום ממש מתהווים חיים! רצונות, מאוויים, מחשבות ותקוות. עולם פרטי מלא תעצומות מופיע ומגיח מהלא כלום. כל מי שנמצא מסביב לו, עטוף בהתרגשות כנה – החיים במלוא הדרם…
המוות… גם הוא מאורע מסעיר בהחלט! עד לפני רגע היה כאן אדם – עולם שלם!! עם רצונות משלו, מחשבות ודעות. עם כעסים משלו, שמחות, אהבות, תקוות, חלומות.
אוטונומיה אנושית – החיים אינם מסתכמים בפעילות הרמונית של מערכות האיברים. "יש" אנושי עצום מונח בתוכם. ואף לא יד סופר בעולם תצליח לתארם.
ופתאם הכול נעלם בחטף! אוצר אנוש, על כל תכולתו רבת הגוונים, מתעטף במוות, נעלם בתוך מרחבי הלא כלום…
אין ספק, גם זהו פרק דרמטי בסיפור חיינו…
ומה במרכז העלילה???
מרוץ מטורף ומסחרר של עשיה – צעידה עקבית בנתיבות הריטואל הקבוע של עבודה, בנקים, אוכל, שתיה, שינה, שוב עבודה, מנוחה קצרה, סידורים, עיסוקים שונים וחוזר חלילה…
האם אלו הם החיים עצמם?! ואולי בתוך דהרת קיום החיים נזרקו החיים עצמם אל צד הדרך? אולי העיסוק האינטנסיבי בשאלת ה"איך לחיות" קבר את שאלת ה"בשביל מה לחיות".
מה זה בכלל לחיות???
אגדה יהודית מספרת על רוכל יהודי שהיה עובר מעיירה לעיירה ומוכר את מרכולתו לתושבי המקום.
מנהג מעניין סיגל הרוכל לעצמו. בטרם היה נכנס אל העיירה פנימה, היה מבקר בבית העלמין שבפאתי העיירה, מעיין במילים שעל המצבות השונות, וכך היה לומד משהו על אנשי העיירה וטיבם.
באחד הימים הגיע אל עיירה יהודית קטנה, וכדרכו סר לבית העלמין. הכתוביות שעל גבי המצבות גרמו לו הלם מוחלט!!! כל האנשים שנטמנו תחתיהן הלכו לעולמם בגיל צעיר מאד.
מצבה אחת סיפרה על פלוני שנלב"ע בגיל חמש ועל אלמוני שנפטר בגיל שלוש. התמונה שהצטיירה מתוך המצבות האחרות לא הייתה וורודה יותר.
בצעדים הססניים נכנס אל העיירה פנימה, חושש ממה שעיניו יגלו לו. למרבה השמחה, מצא אותה מלאת חיים ותוססת. ילדים קטנים, נערים, מבוגרים וזקנים באים בימים מילאו את רחובותיה.
הוא שאל את העוברים והשבים לפשר הכיתוביות המצמררות שמצא בבית העלמין, אך איש לא ידע להשיב לו. נסער ונרגש נכנס למשרדי ה"חברה קדישא" וביקש להבין אחת ולתמיד את פשר הענין.
איש צעיר הניח על כתפיו יד רכה וענה לו מתונות: אצלנו בעיירה אנשים מאריכים ימים, וחיים חיים ארוכים ובריאים, ברוך השם, אלא מנהגינו לכתוב על המצבות את כמות החיים נטו לא ברוטו!!!
כמה זמן אדם חי באמת, ולא כמה זמן הוא שוהה מסביב לחיים עצמם!
אנשים רבים בעולם נוטים לדחות את החיים… הם כורכים את האושר של חייהם במאורע כזה או אחר שעתיד להתרחש בקרוב.
הנה רק נגמור עם המשכנתא, רק נתחתן, רק נתגרש, רק יגדלו הילדים, רק נרכוש מכונית, רק נחליף את הדירה, או אז יתחילו החיים עצמם. נהיה מאושרים באמת.
זוהי נטייתו של האדם, לשייך את החיים אל משהו שיתרחש מיד אחרי הסיבוב. בכל שלב יש להמתין לביצועו של סיבוב אחר, ומיד אחריו יתחילו החיים במלוא עצמתם.
על הרבה מדי מצבות ניתן היה לכתוב: "כאן נטמן פלוני בן פלוני שהיה בטוח כי עוד מעט קט החיים אמורים להתחיל…"
ובכן קורא יקר, הריני להודיעך – זה לא הפרומו, זה לא ה"בקרוב", אלו לא הפרסומות, אלו החיים עצמם!!! ואנו נמצאים עתה בעיצומו של הסרט. השתדל יקירי, להיות השחקן הראשי בסרט של חייך.
הרבה מדי אנשים בוחרים לעצמם תפקיד של שחקני רקע. במקרים אחרים מעדיפים בני האדם לזוז מן המסך לחלוטין ולשמש כצוות הטכני בלבד.
הם לא עושים זאת מפני שאין להם הכוח והכשרונות להיות השחקן הראשי, אלא אך ורק מפני שהם בטוחים שהסרט עדין לא התחיל…
עודך קורא וסבלנותך אובדת…
החיים עצמם… היכן הם? שחקן ראשי… כיצד?
אדם זקן ושבע ימים ישב וחשב כי הגיעה השעה לשבת ולכתוב את מאורעות חייו, למען יהיו אלו זיכרון לנכדיו ולצאצאיו אחריו. ממחשבה למעשה התיישב אל השולחן, נטל גיליון נייר משובח, ובראשו כתב באותיות של קידוש לבנה: "אלה קורות חיי".
תחילה חשב לספר על מאורעות בית הספר היסודי, לימודי קריאה, חשבון וכתיבה, מעשי קונדס ועונשי כתיבה, אך מהר מאד חזר בו. הוא לא מצא בהם שום דבר מיוחד ומשמעותי שמן הראוי להעלותו על הכתב.
הוא נדד בזכרונו אל תקופת התיכון ואל הצבא. וגם בהם לא מצא דבר המצדיק את מפגש העט עם הנייר.
הגיע אל תקופת נישואיו, המשפחה שהקים, הקריירה שהגיע אליה אט אט. לחץ העבודה, משכורת טובה, גם באלו לא מצא משהו אמיתי הראוי לעלות על הכתב.
הוא הפליג אל גיל הזיקנה, אבל גם בה לא מצא דבר משמעותי דיו, כדי להכנס אל ספר תולדות חייו.
בשעת בוקר הגיעו בניו לבקרו ומצאוהו שרוע על השולחן בלא רוח חיים. ראשו היה מונח מעל גליון חלק ולבן. כותרת גדולה התנוססה מלמעלה: "אלה קורות חיי", ומתחתיה לא היה כתוב כלום…!
מדוע לא כתב האיש על הטיולים שערך בימי חייו? מדוע לא דיווח על טיב המסעדות שבהן נהג לבקר? כמה קילומטר פיצה הספיק ללעוס בימי חייו וכמה טון תפוחי אדמה…??
מדוע באמת לא ראה כל חשיבות בכתיבה על הקריירה שצעד בה ועל משכורתו החודשית שהלכה וגדלה?
כשבוחנים את החיים ברגע של אמת, מתברר, כי כל הדברים הללו מתגמדים ומקבלים פרופורציה שונה לחלוטין מזו שאנו מייחסים להם בשטף החיים עצמם.
מה בכל זאת יכול היה הזקן להעלות על הכתב? מה נוכל אנו לכתוב, כשנעמוד יום אחד מול המשימה לכתוב את סיפור חיינו?
מה זה בכלל לחיות?!
תרשה לי להפתיע אותך… לחיות זה "לעשות חיים"…
אבל מה זה לעשות חיים?!
יש אחד שעבורו לקרוא ספר זה "לעשות חיים", יש אחר שכדי להרגיש שהוא "עושה חיים" הוא נאלץ לבקר במועדון ריקודים. אצל אחד שתיית משקה חריף, ואצל אחר גלישה מעל גלי הים הסוערים. המכנה המשותף של כולם הוא, שאת כל אלו אדם עושה אך ורק מפני שהוא רוצה אותם, ולא מפני שהוא צריך אותם.
לעשות חיים זה לעשות את מה שאתה באמת רוצה.
אך לא די בכך. כי לעשות חיים זה בראש ובראשונה לרצות את מה שאתה באמת באמת רוצה…