השבת ניתנה לעם ישראל ב'עשר הדברות'. וכך נאמר שם: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, ויוציאך ה' אלקיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, על כן ציוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת" (דברים ה' ,י"ב‑ט"ו(. ענין זה טעון הסבר: מה לשבת ולעבדות היהודים במצרים?

נסביר את הדברים: כאשר בני ישראל ירדו מארץ מולדתם, ארץ כנען, למצרים, הם מנו שבעים נפש בלבד. כולם היו מאוחדים סביב דמותו של יעקב, והוא הורה להם את דרך עבודת האלוקים. במשך הזמן המשפחה גדלה והפכה לעם, ותוך זמן קצר יחסית, הגיע מספרם של בני ישראל למאות אלפים.

במשך השנים הצליחו המצרים, תוך הפעלת עורמה רבה, להפוך את בני ישראל לעם של עבדים. מורשתם של אבות האומה הלכה ונשכחה. העבדות הבלתי פוסקת, לא אפשרה רגע של התבוננות. אילו היו היהודים שומרים במצרים על השבת, אילו היה להם יום אחד בשבוע, יום שבו הם היו יכולים לספר לבניהם על אבות האומה ועל הגאולה המובטחת, הם לא היו שוקעים מבחינה רוחנית.

ואמנם, לאחר שנות שעבוד רבות, ביקש משה כבר בשנות צעירותו מפרעה, לאפשר להם לנוח יום אחד בשבוע, כדי שהם לא יקרסו תחת עול השעבוד. פרעה הסכים ונתן להם את יום השבת.

בעת כניסת עם ישראל לארצו וההתיישבות על אדמתו, התעורר מחדש החשש ששוב יחול נתק, ובני הדור הבא ישכחו את מורשתם. כל אחד יהיה עסוק בעבודתו, טרוד בפרנסתו והם יחזרו למצב של עבודה בלתי פוסקת, כפי שהיו נתונים במצרים. מלחמת הקיום תדרוש את כל הכוחות והמשאבים, לא יהיה פנאי לעיסוק בחיי הרוח וגם לא יהיה פנאי לחנך את הדור הצעיר ברוח התורה. על סף כניסתם של בני ישראל לארץ הם קיבלו תזכורת: "וזכרת כי עבד היית במצרים!" תמיד עליך לזכור את ההתדרדרות הרוחנית, שהיתה נחלתכם במצרים. כדי שלא תגיעו שוב למצב זה, ניתן לכם יום השבת – יום שניתן לעצור בו את שטף החיים, להתנתק מחיי החולין, להתעלות ולעסוק בתורה.

השביתה מעשיית מלאכה בשבת, אמורה לחדש בקרבנו את תחושת החירות, תחושה שזכינו לה ביציאת מצרים.

השבת והחירות כרוכים זה בזה. מחד, הפסקת עשיית כל מלאכת עבודה בשבת, יש בה תזכורת שבועית קבועה לכך שהננו בני חורין. השבת מלמדת אותנו מהו עומק המושג "חירות". ביציאת מצרים ניתקנו עול זרים.

שמירת השבת כהלכתה מסירה מעל שכמנו כל עול, גם עול שאנו עלולים להעמיס על עצמנו. למרבית הפלא, על ידי השמירה על הלכות השבת אנו משתחררים מעול המרוץ המסחרר אחרי הישגים כלכליים. אנו נעשים בני חורין, משוחררים מעול העבדות לתאוות הממון וליצר התחרות.

יותר מכך, השבת מעניקה לאדם את התחושה שכל מלאכתו עשויה. ביום זה הוא חי כאילו אין לו דאגות בחייו. אמנם בצאת השבת הוא יצא שוב למסעותיו ולסבלותיו, אולם בשבת עצמה הוא נמנע מלהרהר אודותם.לאדם זה ייקרא בן חורין.

כאשר האדם משתחרר מכל הלחצים החיצוניים, הוא מפנה את כל מרצו לעבר ה"אני" שבו – לעבר נשמתו.

היציאה מתחת יד פרעה מלך מצרים, היתה צעד ראשון לקראת קבלת התורה למרגלות הר סיני. זו היתה אמנם מטרת השילוח ממצרים, וכפי שנאמר בפסוק: "שלח את עמי ויעבדוני" (שמות ז', ט"ז). באותה מידה, גם השבת, שהיא זכר ליציאת מצרים, מקדמת את האדם לאותו כיוון. ההימנעות מעשיית מלאכה בשבת מגביהה את האדם מעל המסגרת הכובלת של החומר. באופן זה הוא מתעלה מתחום החומר לעבר עולמות רוחניים, עולמות הקשורים לתורה ולה' נותן התורה.